זה הסתיו עם הענן

אהלן יקרים, מה שלומכם?

איזה בעסה, עברו לשעון חורף! בחיי שאני לא מצליחה להבין למה לא משאירים שעון קייץ כל השנה. מילא באירופה שחשוכה בחורף בשעות הבוקר זה מובן, אבל אצלנו? הרי רוב האנשים קמים סביב 7.00 ,6.30  כשיש כבר אור בכל שעון כזה או אחר, אז למה לא להשאיר שעון קייץ כל השנה כך שיתאפשר  לנו אור עד שעה מאוחרת יותר אחה"צ?  ההיגיון פה לא ממש ברור לי….

ביום שישי האחרון נסענו לראות סרט בפסטיבל הקולנוע הרוחני בסינמטק בת"א. כבר שנים שאני משתדלת לראות סרט אחד או שניים בפסטיבל הזה, מציגים שם סרטים תיעודיים בדרך כלל, ומרשימים ביותר.  בשנים האחרונות הסרטים עוסקים פחות בנושאים רוחניים אישיים, פחות במסעות של חיפוש משמעות אישית, וגורו כזה או אחר, ויותר בנושאים של קהילות, קבוצות, ונושאים חברתיים ואקולוגיים. אולי כי אנשים רבים מרגישים כמו שחוויתי בעצמי, שאחרי התרגולים, המדיטציה וחיפוש המשמעות האישית, הגיע הזמן לדרך רוחנית אקטיביסטית שגורמת לאנשים להתחבר אחד לשני, לצאת מהבית ולעשות שינוי.

ראינו את הסרט "אודיסאה ירוקה" מסע של כ – 700 משתתפים רובם חברי מנזר הדרופה לאורך 450 ק"מ בהרי ההימאליה. בתנאי שטח מהקשים ביותר שיש משתתפי המסע עוברים מכפר לכפר ומפיצים את המסר של חמלה אנושית ואקולוגית. תוך שהם עוברים ברגל  בעשרות כפרים נידחים הם מביאים אליהם את הידע והמודעות לנושאים הסביבתיים שחשובים לאזור הזה. בעיקר את החשיבות של איסוף כל שאריות הפלסטיק, שמזהמות את הנחלים ואת מי התהום, ואת המשמעות הגדולה של שתילת עצים למניעת סחף קרקע ושיטפונות.

הסרט השני היה "לכבוש באהבה" סרט מרתק שסקר את המהפכות החברתיות הרבות שקרו בעולם מהאביב הערבי, דרך ספרד, יון, ולכבוש את וול סטריט  occupay wall street  בארה"ב. הסרט דיבר על כך שאין לנו אפשרות יותר להמשיך ולנהל את חיינו בצורה הנוכחית. שהמצב הכלכלי, החברתי והסביבתי בעולם כולו על סף משבר קשה ביותר. במאי הסרט בעצם שאל את השאלה, מה קרה לנו כמין אנושי, והאם ניתן ליצור משהו שונה, האם אפשר להפוך את הסיפור הקשה של מציאות כלכלית וסביבתית על סף משבר, לסיפור של אהבה. אהבה במובן של הרחבת העצמי מעבר לגבולות של הגוף האישי, ומעבר לחברים ולמשפחה שלנו. אהבה במובן של איכפתיות וחמלה ודאגה הדדית. אהבה שיודעת שכשטוב לך טוב גם לי. אהבה שמחברת ומקשרת בין אנשים. אנשי הרוח והחזון שהתראיינו בסרט, דיברו על כך שאנו חיים בתקופה של משבר עולמי אבל גם בתקופה של יצירת חזון חדש לאנושות. כלכלנים אומרים "שיותר בשבילך זה פחות בשבילי" כלכלת שוק שמבוססת על תחרות. אבל אקולוגים בעלי חזון שמבינים שהכול קשור ושכולנו מערכת חיה אחת גדולה, יודעים שיותר בשבילך זה יותר בשבילי. דרך האהבה והחיבור שנוצרים בין אנשים שמפגינים ביחד כנגד המציאות הקיימת, הם מגלים דרך חדשה לעשות דברים. לטענתם העולם הולך ומתמלא ביצירתיות חדשה שמקדשת את הביחד ואת הטוב ולא את המפריד והשליליות. לא כמשהו רוחניקי, מיסטי ומנותק, אלא דווקא כמשהו יומיומי ושמח, שחוגג את החיים ואת החיבור והאהבה בין אנשים. אני יצאתי משם מלאת השראה, באמת, אני יודעת שזה לא משהו שמקובל להגיד בעולמנו הציני, אבל מבחינתי אלו היו שני סרטים שנכנסו לי מתחת לעור ופשוט גרמו לי לחייך. נתנו לי תקווה שיש סיכוי לשינוי ורצון לשתף אותכם בזה שדברים מדהימים כאלו קורים בעולם. לכו לראות את הסרטים האלו אם יוצא לכם, מומלץ!

ומה קורה אצלנו בבית? היומיום מתבסס לו כמשהו מפתיע בנורמטיביות שבו, ואנו מפתחים דפוסים של משפחה מרובת מבוגרים. לכל אחד כבר יש את התפקיד  שלו בתחזוקה השוטפת. אלון ממונה על הכביסות ועל גינת הירק, אני על הבישולים, הגינה והעציצים, ודורון על הסדר, קניות, עוגות וחיי התרבות שלנו. מי שפנוי  נותן יד לתפעול השוטף של מדיח הכלים, הניקיון וארוחות הבוקר או הערב. בקיצור, ממש משפחה בורגנית רחמנא לצלן! אבל כשצריך לתלות מדף או לקדוח חור בקיר, אז מבקשים מענת שתבוא.  ענת היא ללא ספק ההנדימאן או יותר נכון ההנדיוומאן הכי טובה בעיר, ואת הדיוק, הניקיון והיופי שהו היא עובדת, יחד עם ארגז כלים משוכלל ומצויד היטב, קשה לנצח. היא אחראית לקדוח איפה שצריך,   ואני אחראית לארגן ארוחת צהריים טעימה, אחלה דיל לכולנו 🙂

יש ימים שבהם אנחנו נשארים לעבוד מהבית. לפעמים יחד עם שגיא שמצטרף לעבודה עם אלון, אנחנו פותחים ביחד מין האב מקומי כזה שבו אנו חולקים חלל עבודה משותף, עושים הפסקות קפה, ואוכלים ביחד ארוחת צהריים. נחמד לעבוד ביחד. לא בטוחה לגבי הפרודוקטיביות, אבל זה ללא ספק יותר כייף.

כשבחרנו לגור ביחד, התחייבנו לעצמנו ואחד לשני,  ליצור בית שתומך בכל אחד מאיתנו באופן אישי, ובעשייה המשותפת שלנו ביחד.  חלק מההתחייבות שלנו לתמיכה הדדית מתבטאת כרגע ברמה הפיזית, ביצירת מרחב מחיה שמאפשר לכל אחד מאיתנו את הבסיס שנכון בשבילו,  תוך בניית מרחב משותף שמכיל בשמחה גם חברים ומשפחה.

גינת הירק היא חלק  מהבסיס התומך של הבית, וחלק מהפיכתו למקום מזין ומלא בשפע. בימים אחרונים  כבר אפשר לקטוף את העלים הראשונים לסלט, שזה די מדהים בעיני כי שתלנו את הגינה רק לפני שבועיים וחצי!  גינון בכלל וגינת ירק בפרט היא בעיני אחת מהפעילויות הכי מתגמלות שיש. יחסית לא עבודה מאוד קשה (בעיקר כשאלון עושה את זה ולא אני), והתגמול גדול. לקטוף ירקות מהגינה זה באמת נורא כייף. חלק מהגינה מושקה מהמים של המקלחות וממכונת הכביסה, שעוברים סינון קל, יש עוד הרבה עבודה לעשות עם מערכת המים האפורים, אבל הבסיס כבר עומד.

אלוו מכין את הערוגה

אלון מכין את הערוגה

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

ערוגת צמחי התבלין מושקית ע"י מי המזגן

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

אחרי שבוע…

וזה גדל..

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

אחרי שבועיים וחצי כבר אפשר להוריד עלים חיצוניים לסלט ירוק.

הפרויקט הבא שעל הפרק הוא לול התרנגולות. בשביל זה פיתחנו אובססיה קלה לאיסוף של כל מיני גורטאות מפינות של איסוף הגזם ברחובות. בעיקר ארונות ישנים כאלו עם מגירות, שיכולים לשמש כפינות הטלה לתרנגולות. השטח כבר מגודר חלקית, וכשנגמור לאסוף את חומרי הבניה, נקים את הלול.

ואם עשיתי חשק למישהו מכם לעשות גינת ירקות או צמחי תבלין  ואין לו איפה לעשות את זה בדירה שכורה אי שם בת"א או ירושלים, הנה קישור  להסברים איך עושים חוות חלון לגידול ירקות בחלון של דירה בבית משותף. למי שמחפש עוד רעיונות מדליקים לגינה הנה פה הדף היצירתי של משתלת נירוונה.

הסתיו עם הימים שהתקצרו והחושך,  יחד עם הקור שמתחיל להתגנב בלילות וההתכנסות פנימה, עושים לי מצב רוח מלנכולי משהו, שלא לומר בעסה קיומית קלה. מרגישה את הצורך באנשים, בחיבור, בקשר. אינשאללה שיהיה לנו חורף חמים בבית ועם הרבה גשם בחוץ.

להשתמע יקרים,

דבי

Sponsored Post Learn from the experts: Create a successful blog with our brand new courseThe WordPress.com Blog

WordPress.com is excited to announce our newest offering: a course just for beginning bloggers where you’ll learn everything you need to know about blogging from the most trusted experts in the industry. We have helped millions of blogs get up and running, we know what works, and we want you to to know everything we know. This course provides all the fundamental skills and inspiration you need to get your blog started, an interactive community forum, and content updated annually.

תראו מה שצבע יכול לעשות…

אהלן יקרים,

נווווווו……, אז איך עברו החגים? זה משהו לא ממש שפוי לוח השנה העברי שלנו. כאילו, מי המציא כל כך הרבה חגים ושבתות צמודים אחד לשני, ואם יש כל כך הרבה חגים, למה לא מבטלים את השבתות באמצע? לא יודעת… מישהו שם לא ממש חשב עד הסוף…

אבל טוב, נגמר וחוזרים לשגרה. לא שאני ממש יודעת מה זה, אבל לפחות ימי השבוע כבר לא מתבלבלים לי. את כל חודש אוגוסט ואת רוב ספטמבר העברתי בהתארגנות בבית החדש יחד עם הבנים. היה מאתגר ומעייף ונחמד ומתיש ויצירתי ושמח. היה הכל, ועכשיו אני מתחילה להרגיש קצת יותר בבית. לא פשוט המעברים האלו, תגידו כמה זמן לוקח לכם להרגיש בבית כשאתם עוברים דירה? אני מהזן הקשה. או כמו שאלון מגדיר, מבנות מזל בתולה. אנחנו מהזן הנצמד, שצריך בית, שלוקח לו הרבה זמן לזוז, ושצריכות מאוד את הסדר, הניקיון והיופי מסביב. אירועים של מעבר דירה, עם כל הבלגן של הארגזים, כלי העבודה, האבק, הקדיחות והצבע, מאתגרים אותי מאוד ולוקח לי לא מעט זמן להתרגל לפורמט מגורים חדש.

המעבר תפס את שלושתנו בתקופה כלכלית לא משהו, וניסינו מאוד שלא להכביר בהוצאות. אז כל תהליך סידור הבית התחיל קודם כל בניסיון להשתמש במה שיש ורק אם ממש צריך, לקנות.  גיליתי שאקולוגיה היא היא גם האג'נדה של הקמצנים/חסכניים או של המאותגרים כלכלית :-).   במקביל למגבלה הכלכלית רצינו ליצור בית יפה ונעים ושלושתנו בלי עין הרע מבורכים ביכולות עיצוביות, (שלא לומר קרציות חסרי תקנה באיך שהדברים צריכים להראות.) אז ההחלטה שלא קונים כלום חדש ומנסים להסתדר עם מה שיש, בהחלט גרמה לנו להיות יצירתיים. איך לוקחים חפצים של 3 אנשים בוגרים וקצת חפצים שבעלת הבית השאירה, ומחברים את הכל כך, שגם יהיה יפה, גם זול, גם אקולוגי וגם שימושי? אז פטנט ראשון שעבד טוב הוא השימוש בצבע. באמת אחת השיטות הזולות ליצירת מרחב מזמין. הדלתות בכל הבית היו כולן (8  יחידות!) במין צבע חום מבעס כזה, אז צבענו אותן בכחול ובטורקיז, והכל נהיה שמח יותר. בבחירת הצבעים הקפדנו על צבע על בסיס מים, כי הוא פחות מזיק מצבע על בסיס שמן. אחר כך ע"פ העיקרון של שימוש חוזר, עשינו כל מיני דברים שונים ומשונים בבית.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

עגלת הגשה ממש ישנה נצבעה מחדש, עליה הונחו 2 עציצים פשוטים וישנים, שהאמא המוכשרת שלי ציפתה בפסיפס צבעוני בסדנה בקיבוץ, ונוצרה פינה יפה מתחת לחלון.

בכל הבית פיזרנו הרבה עציצים וצמחים גם ליופי וגם לטיהור אויר. עוד שיטה זולה יחסית, ליצור מרחב נעים, מזמין ובריא בבית.

 

 

 

 

 

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

והנה חלק שפורק מבסיס המיטה שלי כי היה ארוך מדי והפך למדף בכניסה:

 

 

 

 

 

 

 

הדלת בכניסה לבית שנצבעה בכחול.

 

 

 

צנצנות טחינה ריקות שמשמשות לאכסון עדשים, אורז שעועית וכד'.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מכשיר DVD ישן שכבר לא היה בשימוש, שודך עם מערכת ישנה שעדיין בכושר, והזיווג החדש מאפשר השמעת דיסקים. חבר שעבד בשוק "קח תן" שקורה פעם בחודש בחווה האקולוגית בנהלל, הביא לנו מעבד מזון משומש במצב טוב. לחדר העבודה שלי, אנחנו עדיין מחפשים ספה נפתחת או מיטת יחיד להלנת האורחים, למי יש למסירה?

אני זוכרת מימי חורף בילדות, את אימא שלי יושבת בכורסה שלה ומתקנת חורים בגרביים. התיקון נעשה בעזרת מין פטרייה כזו מעץ, שעליה היו מלבישים את הגרב, ותופרים בעדינות את החור שנוצר. היום אפילו בגדים בקושי מתקנים. זה אולי נשמע מצחיק, אבל אני מרגישה כזה סיפוק בכל פעם שאנחנו מצליחים להשמיש מחדש משהו שהתקלקל, או לצבוע ולחדש משהו ישן, שאין שום חדוות קניה חדשה באיקאה שיכולה להשתוות לזה.

איך 3 אנשים בוגרים ודעתניים, מעצבים ביחד בית אחד? זה היה אחד מתהליכי הלמידה של איך לגור ביחד,  הראשונים שעמדו בפנינו.  התחלנו בזה שכל תליית תמונה הפכה ל"תהליך שיתוף ציבור בתכנון", ונערכה עליה התייעצות משותפת. הוחלט שלא עושים חורים בקיר אלא אם שלושתנו מסכימים על כך. והחלטה נוספת שהתקבלה, אם מישהו משלושתנו ממש לא סובל את הצעת העיצוב, אז היא לא מתקבלת. כך שבעצם לכל אחד מאיתנו הייתה אפשרות להטיל ווטו על משהו שממש לא נראה לו. כן, זה לוקח זמן וסבלנות, וחלק מהדברים בבית זזו כמה פעמים ממקום למקום עד שנעצרו סופית. אבל למרבה הפלא, בסוף זה הסתדר ויצא בית ממש נחמד. זה הצליח בעיקר בגלל שהבנים הקשיבו לי 🙂 לא סתם, סתם, הם ללא ספק בעלי יכולות עיצוביות מכובדות לא פחות…

במהלך החיפושים שלנו אחרי הבית המתאים למגורים, ראינו בית חדש ויפה, כזה שאיפשר את כל המרחב הנדרש, והיה מין חדש, דנדש כזה. מה אני אגיד לכם, ממש לא עשה לי את זה. לא אוהבת בתים חדשים. מעדיפה כאילו ישנים, שיש עליהם כבר קצת היסטוריה, שיש קמטים, ורצוי עם עצים גדולים בחצר. בית עם נשמה. ממש כמו זה שבסוף מצאנו.

בשנים האחרונות  התאהבתי ברהיטים ישנים. לא ענתיקות רציניות וכבדות, יותר שנות השישים/שבעים/שמונים. כאלו שיש להם איזה שהוא קסם  וייחודיות. כשמצליחים לערבב אותם וליצור משהו שעובד טוב ביחד, זה ממש עושה לי את זה. לצערי, אני לא כזו מוכשרת שיודעת לשפץ רהיטים בעצמי, אבל מעריצה את מי שיודע. בנושא הרהיטים היינו קצת מאותגרים, אבל כלי מטבח למשל, את זה יש לנו בכמויות מסחריות עד שבקושי יש מקום בארונות. לבנים יש את הכישרון לשבור מדי פעם משהו, אז הבעיה הולכת ונפתרת מאליה. הלכה לי הנדוניה..

טוב, יצא לי מין פוסט של בתיה עוזיאל כזה, "ובמקרה הכינותי מראש" אז להשלמת האווירה הנה קישור לאתר בידיים. אתר מצוין שמראה איך לעשות שימוש חוזר בדברים שכבר נמצאים סביבנו. ובכלל איך ליצור בעצמנו דברים רבים. מלא ברעיונות מקסימים ופשוטים ליישום.

ובהמשך למוד הצבעוני שתקף אותנו וגרם לנו לצבוע בכחול את כל מה שלא ברח מספיק מהר, הנה הודעה מרגשת משכנינו הטורקים: מחאת המדרגות הצבעוניות בטורקיה מקסים! ועל זה אני אומרת: "תראו מה שצבע יכול לעשות"

חיבוק יקרים, "ואחרי החגים" שמח,

דבי

קארמה יוגה

היי יקרים, איך עוברים עליכם החגים?

עוד מעט זה נגמר וצריך יהיה לחזור לשגרה, לא בטוחה אם אני שמחה על כך, הימים בינתיים עוברים עלי ממש בטוב. מקווה שגם עליכם.

אתם מכירים את האמרה שאקולוגיה הפכה לדת החדשה של החילוניים? יש משהו באמירה הזו, וכמו כל חוזר בתשובה ממוצע, גיליתי שאני מנסה לא פעם להחזיר בתשובה גם את הסובבים אותי. האחרונים שנפלו קורבן לזה הם בני משפחתי היקרים. ביום שישי האחרון הייתי בקיבוץ וארגנתי מפגש משפחתי. התירוץ הפעם היה יום ההולדת שלי. (מזל טוב, מזל טוב, תודה, תודה, או קיי אפשר לשחרר את הנושא הזה), הבעיה היא שהמטבח בבית של אימא שלי הוא משהו פצפון מהימים של הדירות הקיבוציות של פעם, ואני ממש לא רציתי לארגן ארוחת ערב משפחתית עם כלים חד פעמיים.

אז מה עושים? לשטוף אחר כך את כל הכלים בחצי מטר מטבח שלה יהיה די סיוט, אז החלטתי לאמץ את שיטת שטיפת הכלים הנהוגה במפגשים בטבע. מלאתי 3 גיגיות עם מים, אחת עם סקוצ' וסבון, השנייה לשטיפה ראשונה, והשלישית לשטיפה סופית. העמדתי הכל על שולחן בצד, שתהיה גישה נוחה ובקצה העמדתי שולחן קטן נוסף עם מגבות מטבח ליבוש הכלים הנקיים.

בני משפחתי חשבו שארגנתי להם איזו שהיא הפעלה, וצדקו אכן הפעלה אבל אולי לא בדיוק מהסוג שציפו לה… בתחילת הערב הדגמתי והסברתי את עקרונות מדיח הכלים המשוכלל שעובד ללא חשמל, ושחררתי. מה אני אגיד לכם, עבד מעולה! אלה, זיו ועמית הבנות המקסימות של האחייניות שלי השתלטו מיד על עקרונות הפעולה והעבירו את הערב בשטיפה זריזה של כל הכלים. הם היו כל כך יעילות שלא הספקנו לסיים מהצלחת וכבר היה נלקחה לשטיפה. הנה תמונות של זיו ועמית בפעולה בזמן שאלה אוספת את הכלים:

20130920_184713

20130920_185427

מה אני אגיד לכם, ממש קארמה יוגה בפעולה! טוב אולי לא לגמרי עבודה במסירות הנפש כדרך להארה רוחנית, אבל כן שטיפת כלים אקולוגית ומהנה.

האוכל היה צמחוני וטעים, וחלק מהשיחה היתה על תזונה בריאה ומתחשבת, כן/לא ומה זה אומר. מחזירה בתשובה כבר אמרתי? אז תודה לכם משפחתי היקרה שאתם משתפים פעולה עם תפיסת העולם שלי, ממש כל הכבוד, ארוחה טבעונית בדרך 🙂

ולסיום הנה סרט מקסים שמצאתי במקרה ברשת, של אביגיל רוביני שעשתה אותו כחלק מפרויקט גמר בלימודים בבצלאל, סרטון על חקלאות עירונית או בקיצור "כל בית צריך מרפסת" מומלץ!

ועוד בניין מעורר השראה בת"א "כל מהפכה צריכה גג" חיבור בין קהילה, חקלאות וגידול מזון בעיר.

חיבוק יקרים,

דבי

סיבה למסיבה או סיבה לשקט? יום כיפור 2013

שלומות יקרים,

פעם, כל יום כיפור היה בשבילי סיבה למסיבה. היינו מתאגדים כמה חברים ומבלים את היממה של יום כיפור בבילויים אופייניים של חילוניים. יומיים באוהלים על חוף בים, מרתון של סרטי מלחמת הכוכבים עישונים  ואוכל,  טיולי אופניים/סקטים/רולרבליידס ברחבי העיר, וכד'. יום כיפור היה הזדמנות למפגש חברתי שמח, רצוי עם הרבה אוכל ופינוקים. מין דווקא כזה על הסגפנות והצום של כל האחרים מסביב.

בהמשך הדרך הפך יום כיפור לנקודת ציון אישית יותר. אפשרות  מבורכת לפסק זמן, התבוננות  פנימית, הקשבה למה שיש, מדיטציה, ובעיקר הרבה שקט. שקט שמאפשר באמת התבוננות עמוקה. לא כל כך בענייני סליחה וכפרה, יותר חשבון נפש של איפה אני נמצאת עם חיי, ולאן אני רוצה לקחת אותם הלאה. החיבור של ראש השנה עם יום כיפור נראה לי נכון, גם מציינים שנה חדשה וגם חושבים לאן רוצים להמשיך מכאן. ומבחינתי אין לזה שום קשר לדת כזו או אחרת, יותר מועד טוב להתבוננות ושקט.

בשנים האחרונות נהיה לי ברור  יותר ויותר, שהצורך שלנו בשקט בתוך חברה שמרעישה את עצמה לדעת בלי הפסק, נהיה פשוט הכרחי לקיום. אז אני ממליצה על יום של ניתוק כללי.  ניתוק מהטלוויזיה, האינטרנט, הסמארטפון, הטלפון  ומכל מחוללי הרעש האחרים, פשוט יום לשקט. לא שאני מחדשת פה משהו, הרי כל התרבות היהודית מבוססת על  זה , וכל הריטריטים וההתכנסויות הרוחניות של יום כיפור מתבססים על זה, אבל גם למי שלא מתחבר להוויה הרוחנית הזו, יש פה הזדמנות לשקט מסוג אחר. אפשר לנסות ולבדוק,  מה קורה כשאנחנו עוצרים לרגע, מה עולה? מה יש שם בפנים שברעש היום יום אין לנו הזדמנות לשמוע. יום כיפור הוא הזדמנות מצוינת לבדוק…

בכל שנה אני קולטת יותר עד כמה החג הזה אקולוגי. אומרים שט"ו בשבט זה החג של "הירוקים" אבל שטויות, יום כיפור הוא הרבה יותר אקולוגי. הולכים ברגל ונוסעים באופניים במקום ברכב, יש הרבה מפגשים עם משפחה וחברים סביב בית הכנסת או סביב הארוחות והסרטים. כשהולכים ברחוב ברגל בנחת פוגשים מלא מכרים ופתאום יש זמן לדבר אתם. יותר שקט, האוויר נקי הרבה יותר, יש איזה שהיא תחושת רגיעה באוויר, הזמן כאילו נמתח לו בעצלתיים ונרגע  מנוחה…

הנה שוב מאמר שכבר פרסמתי פה אבל הוא ממש מוצלח ומתאים במיוחד ליום הזה, אז מזכירה לכם שוב, בשבחי ההתבודדות:

http://slow.org.il/2012/09/24/%D7%94%D7%A8%D7%92%D7%9C%D7%99-%D7%96%D7%9F-5-%D7%94%D7%90%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%91%D7%95%D7%93%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%91%D7%93%D7%99%D7%93%D7%95%D7%AA/

והנה עוד סרטון ממש מוצלח על העולם המטורף שלנו שבו אנחנו מחוברים למדיה כזו או אחרת  ללא הפסקה…

,http://www.youtube.com/watch?v=yUIZx3OWZh4

חיבוק יקרים,

דבי

עוברים דירה, לוקחים גיטרה את הזכרונות

שלום יקרים, זהו, אורזים! כל הבית שלי מלא בקרטונים, ניירות עיתון וכל מיני חפצים שמסתובבים בין הרגליים אחרי שאיבדו את המקום הקבוע שלהם. צ'וצ'י מסתכלת עלי בעיניים תמהות ומנסה למצוא לעצמה פינה שקטה בכל הבלגן שמסביב. לעבור בית זה די בעסה, אבל גם הזדמנות נהדרת לזרוק את כל מה שלא צריך, לאוורר, להיפטר מדברים וOLYMPUS DIGITAL CAMERAלהתחדש!

הקראוון שבו גרתי בשנתיים וחצי האחרונות היה ללא ספק מין בית קטן בערבה, פינה קסומה בקצה המושב מול השדות. בתוך הבית לא היה הרבה מקום אבל לגמרי מספיק לכל מה שצריך. בחוץ, לעומת זאת היה שפע של מרחב ירוק ופתוח. אני השקעתי לא מעט עבודה בגינה ולמרות שהקרקע שם היתה גרועה במיוחד, הצלחתי לגדל פינה ירוקה ושופעת.

OLYMPUS DIGITAL CAMERAחלק מהגינה היה שתול באדמה, פינת צל מתחת לעץ הג'קרנדה. אבל ליד הדלת היה שטח גדול שהיה מכוסה בשכבה של בטון, ועליו עשיתי גינה שלמה בתוך מיכלים ועציצים מסוגים שונים. אני אוהבת גינות של עציצים, זה מאפשר גמישות ונידות, וגם כשעוברים בית, אפשר "לקחת את הגינה" איתנו לבית הבא. OLYMPUS DIGITAL CAMERAהיה גם בית קטן בפנים, אבל מבחינתי החוץ תמיד היה הלב של המקום. הנה המטבח הקטן עם ארונית העץ שענתי המוכשרת התאימה לי במיוחד.OLYMPUS DIGITAL CAMERAוהכי טוב, המרחבים שבחוץ, עם העץ הבודד בשדה שמהווה נקודת ייחוס מצוינת למדיטציה…

 הנה הפינה הקסומה מתחת לעץ עם הכיסא מול הנוף.

מקום לחלומות…

OLYMPUS DIGITAL CAMERA
OLYMPUS DIGITAL CAMERAOLYMPUS DIGITAL CAMERA

טוב, לא יכולתי להתאפק, ותמונה אחרונה של זיקית המחמד שלי הייתי חייבת להכניס 🙂 במשך השנה האחרונה הן התרבו והיו כבר כמה זיקיות שהסתובבו במקביל ברחבי הגינה. אין עליה פשוט יצור מדהים!

OLYMPUS DIGITAL CAMERA והנה עוד תמונה אחת, ותדעו שאני ממש משתדלת ולא שמה פה את כל הבוק שעשיתי להן במשך השנתיים ומשהו שגרתי פה.

 

 

אם כל כך טוב, אז למה בעצם אני עוברת? כי המקום הקסום הזה היה מקום מקלט בתקופה של מחלה קשה. נחתי פה, התאוששתי, התחזקתי ועכשיו אני רוצה לחזור קצת לחיים. את הבית הזה הייתי צריכה לעזוב בכל מקרה בגלל כל מיני ענייני רישוי ובנייה של בעל הבית, והחלטתי שבא לי שינוי משמעותי בדרך המגורים שלי. אני עוברת לגור בבית גדול הרבה יותר בכרכור, עם שני חברים אהובים אלון ודורון. מה ? למה? איך? איזה מין סידור מגורים זה? ומה פתאום? הם חלק מהשאלות שמופנות אלי. אבל בסדר, התרגלתי 🙂 סגנון החיים שלי כנראה כבר לעולם לא יהיה כמו שמקובל ועם הזמן אני יותר ויותר שלמה ושמחה עם זה. יש בזה הרבה מאוד חופש ואפשרות לבדוק מה באמת מתאים לי, ללא קשר עם מה שנהוג, ולעשות מה שמתאים ולא בהכרח מה שמקובל, זה תמיד דבר מבורך בעיני.

אלון ודורון הם זוג מקסים שבשנים האחרונות הקשר בינינו מאוד התהדק. נוצרה בינינו חברות עמוקה ומחויבות ברורה בלי מילים, שבה אנחנו נמצאים שם אחד בשביל השני. הם היו לידי הרבה מאוד שעות בתקופת האשפוז הארוכה והם אחת הסיבות העיקריות לכך שעברתי את הזמן הקשה הזה בשלום. בחברה שלנו אנחנו נורא רגילים להגדרות ברורות ומוסכמות. או שגרים לבד, או עם בן/בת הזוג והילדים או בגיל צעיר יותר בדרך כלל כסטודנטים גם עם שותפים לדירה. אז החלטנו לאתגר את הקונספט הזה ולבחור אחרת, או כמו שאני מגדירה את זה בקיצור "יש לי שני בעלים ואני מחפשת מאהב" 🙂

מעבר למגורים עם חברים, ולחסכון בהוצאות שזה מאפשר, יש לנו גם כוונה ליצור בבית שלנו מרכז לקהילה. כתבתי פה בעבר לא מעט על המחשבות שלי בנושאי קהילות, על החשיבות שאני רואה בנושא הזה לאיכות החיים, לאיכות הסביבה, לשמירה על בריאותנו הנפשית והפיזית ובכלל. זה מאפשר ליצור סוג אחר של רשת קשרים וסוג אחר של תקשורת בין בני האדם שחיים ביחד (עד כה לא ממש בצורה מוצלחת כל כך) על פני הכדור הזה. אז אנחנו הולכים ליצור עכשיו מין פיילוט, התנסות, למידה וחקירה משותפת של מה זה לחיות ביחד עם כוונה אחרת. התכווננות למשהו שהוא רחב יותר מאשר רק אני ובן/בת זוגי. או אני והילדים שלי.  מה אפשר ליצור ביחד. מה ההזדמנות שיש לנו פה. איך זה נראה, מה זה אומר, ובעיקר איך זה מרגיש. מה שבטוח יהיה מעניין.

המשך יבוא בפרקים הבאים 🙂

חיבוק יקרים, ושנה נפלאה שתהיה לכם, ותזכורת אחרונה לפני פרוץ השנה החדשה עם כל פסטיבל הקניות שנלווה אליה, הנה פוסט מקסים בנושא:

http://slow.org.il/2013/09/02/%d7%a4%d7%95%d7%a1%d7%98-%d7%9e%d7%aa%d7%a0%d7%94/

 

דבי

לאכול כדי לחיות

שלום יקרים, טוב נתקלתי היום בסרט שכבר רץ כמה זמן באינטרנט ופשוט לא יכולתי להתאפק. לא יכולתי שלא להביא אותו פה אליכם ולבקש ממכם, בחייכם עשו לעצמכם טובה ותשקיעו את הזמן לראות אותו. אני יודעת, אני יודעת זה ארוך (כשעה וחצי) ואין לכם זמן, ואתם ממהרים ובכלל למי יש סבלנות לראות את כל הסרטים האלו שאומרים לכם מה לאכול ויותר מזה, בעיקר מה לא לאכול. אבל היי, אתם חברים שלי ומשפחה שלי וממש יש לי פה אינטרס אישי שתשמרו על הבריאות שלכם.

ברור לי שאצלי יש עניין מיוחד כרגע בנושאי הבריאות בכלל והתזונה הנכונה בפרט, אבל  רוב חברי הקרובים והאהובים כבר בני 40 – 50 ורצוי שלפחות נדע על כל ההשלכות שיש לתזונה לא בריאה על הבריאות שלנו.

זה סרט קצבי, ערוך טוב, מעניין, וממש מומלץ, אז קדימה! לא להתעצל ולהשקיע את הזמן הנדרש לצפות בו. הוא נקרא בעברית "מזלגות במקום סכינים" ונותן את התמונה הרחבה של התזונה המבוססת על דגנים מלאים, קטניות פירות וירקות.

ובבקשה על תגידו לי ולעצמכם את המשפט הנדוש  "אני מעדיף לחיות מעט ולאכול טוב מאשר לאכול את הקרטונים האלו" כי זה ממש קשקוש. אם מחליטים לעשות שינוי בתזונה אפשר ללמוד לבשל אוכל ממש טעים, מפתה, צבעוני, מרגש, סקסי ומעניין גם כאשר לא אוכלים תזונה מהחי. או שלפחות מפחיתים בהרבה את הכמות ביומיום. וכרגע אני מנדנדת רק כי אתם ממש חשובים לי, עוד מבלי קשר לכל שאר האספקטים של שמירה על הסביבה והמוסריות של כן/לא אכילת בעלי חיים. פשוט בשבילנו כולנו, ברמה הכי אגואיסטית של שמירה על החיים שלנו.  בואו לפחות נדע על  המחקרים שמדברים על אכילת חלבון מהחי, גם אם אחר כך נחליט שלא ליישם את כל ההמלצות.

אז כדי שלא תתחמקו, הנה הקישור שוב פה   מומלץ!

חיבוק יקרים, דבי

המחאה החברתית והקהילה

אהלן יקרים, התאריך הזה ה-14 ליולי הוא מין תאריך כזה שמוציא לאוויר המון התייחסויות למחאה החברתית. יש מין תחושת יומולדת כזו. גלי המחאה שנתיים באוויר וכולם בודקים כמה הילד גדל, האם הוא דומה לאבא או לאמא, ומה הוא באמת יודע לעשות. יש כל מיני הצהרות וכתבות וויכוחים, האם המחאה של קיץ 2011 בכלל עשתה שינוי ואיזה. אז קטונתי לפרשן את זה ברמה הארצית ומתייחסת כהרגלי רק ברמה האישית שלי.

האם אני חשה בשינוי? אז כן, לגמרי כן גם אם ההתנהלות של שר האוצר היקר שלנו לא ממש ממחישה את זה. אני מרגישה את השינוי בתחושת הסיכוי ובתחושת הכוח שיש לנו כפרטים שמסוגלים להתארגן ולהתאחד סביב מאבק מסויים ולהצליח. אני צופה (קצת מהצד הפעם) בקבוצה של חבר'ה נפלאים שמארגנים מאבק כנגד ביטול המענקים לדירה ראשונה בפריפריה, כתבתי על זה יותר פה. ואיך הנחישות שלהם שלא לקבל את החלטת הממשלה בנושא, מזיזה את מקבלי ההחלטות. זה נראה שיש יותר ויותר אנשים בסביבה שלא מקבלים את ההחלטות של ה"הם מלמעלה" ונאבקים לשנות.

ברמה האישית אני מרגישה שכרגע אני עסוקה בעיקר בחשיבה על אלטרנטיבות. אחרי שאומרים לא לכל כך הרבה דברים. לא למחירי הדיור, לא להון-שלטון, לא ליוקר המחיה, לא למערכת החינוך הקלוקלת, לא למערכת הבריאות הקורסת, לא לתרבות הצריכה. הרבה מאוד מה לא, אז נשארת השאלה, או קיי אבל מה כן? מה אני כפרט יכולה לעשות כדי ליצור את הכן? את האחר? איך בכלל נראית חברה אחרת? חברה של ביחד, של עשייה משותפת, חברה שחייה ע"פ קודים של צדק חברתי וסביבתי. שלא מקדשת את תרבות הצריכה, שמוכנה להיות פתוחה וחומלת לאחר, איך זה נראה? איך זה מרגיש?

בפרדס-חנה כרכור יש כבר כמה שנים מין בועה כזו של עשייה אחרת. הרבה יותר תרבות עצמית עם חנויות יד שנייה, קואופרטיב אורגני, בית טבע, תיאטרון קהילתי, פאב עם מוזיקה של להקות מקומיות, אבל נראה לי שעכשיו למרות ויחד עם תרבות "האח הגדול" יש גדילה ויצירה למרכזים של תרבות אחרת גם במקומות אחרים בארץ. יש את "עץ בעיר" וה"בר קיימא" בתל – אביב יש את חוות "אדמהמה" בניר משה בדרום ואת חוות "יש מאין" בנהלל, יש את "חווה ואדם" במודיעין והחממה האקולוגית בעין שמר. יש פריחה של גינות קהילתיות, ובתי ספר ירוקים ובטח עוד דברים רבים אחרים שאני לא מכירה. כולם מקומות מופלאים שמקדמים תרבות של התנהלות אחרת. אקולוגית יותר, חברתית יותר ובהתנהלות כלכלית חומלת.

אותי מעניין במיוחד הנושא של מערכות יחסים בחברה שמגדירה את עצמה כמקדמת "צדק חברתי". איך נראים מערכות היחסים בחברה כזו? איך זה מרגיש? ומהם המסגרות שיכולות לתמוך בהם. נולדתי וגדלתי בקיבוץ ששאף להקים חברה צודקת יותר, אבל במערכות היחסים האישיות לא הייתה שם איזה בשורה מיוחדת או הצלחה גדולה.

בסוף השבוע האחרון השתתפתי במפגש מרגש של אנשים שעוסקים בשאלות האלה בהקשר החברתי שלהן. שאלות שכבר לא עוסקות ב"למה לי קהילה", אלא יותר באיך. בשאלה איך מקימים קהילה ומתחזקים אותה לאורך זמן. איזה סוג יחסים יש בה, איך מחברים בין אנשים ויוצרים מסגרת של חיבור ואינטימיות. היה מרגש, ומרחיב לב ומקסים. ההשראה למפגש הייתה הקהילה מהכפר האקולוגי תמרה שבפורטוגל שבחרה לצאת לעולם וליצור רשת של קהילות שתומכות בשינוי ליצירה של חברה אחרת. המפגש הונחה ע"י שתי נשים מופלאות שמנוסות מאוד בחיי קהילה, ואיפשרו לנו לחוות ביחד מעט מהתהליך של יצירת קהילה. פגשתי אנשים ונשים יקרים ויקרות, שמקימים קבוצה של חיבור בין יהודים וערבים בצפון, וחברה מקסימים מקיבוץ נאות סמדר בדרום. קיבוץ מיוחד שהאנשים בו מקדישים חלק נכבד מזמנם ללימוד העצמי שלהם. אנשים שהדרך שלהם לעשות שינוי, הוא ליצור מערכות יחסים אחרות בקהילות שבהם הם חיים. שמתמודדים יומיום עם השאלה איזה מין חיבור אני רוצה עם עצמי ואיזה מין חיבור אני רוצה לאנשים שסביבי. זו שאלה בכלל לא טריוויאלית בחברה שמקדשת את ה"אני" ואת "שלי". למדנו ביחד, אכלנו וישנו ביחד באותו בית גדול, והרגשנו קצת מאותו הקסם של שייכות לקהילה רחבה יותר של אנשים שיש להם עניין משותף בעשיית הטוב. טוב לעצמם וטוב אחד לשני. ניסיון ליצור תרבות אחרת, ועשייה של שינוי גם אם קטן בהתחלה, בסוג היחסים בינינו. זה לא תמיד קל, וזה לא תמיד פשוט, אנשים הם אנשים וכמו בכל מפגש זה גם קשה ומאתגר, אבל זה מעניין ומרגש ומתגמל מאוד. אני הרגשתי באותו סוף שבוע, שמצאתי עוד קצת מהרשת הרחבה יותר שאליה אני יכולה להתחבר. 

הנה פוסט מקסים של שיר אלוני שמדבר על יחסי הקהילה שנוצרו סביב העשייה החברתית. שימו לב בעיקר לשורות הסיום שמתארות מערכות יחסים אחרות וקהילה שנרקמת מסביב לעשייה החברתית. הפוסט הזה התפרסם באתר J14 שפעיל מאז המחאה החברתית וממשיך ומפיץ את כל מה שמתרחש בנושא. שוב קבוצת אנשים מופלאה שעושה בהתנדבות מוחלטת הרבה טוב. המאמר הזה מספר קצת על העשייה שלהם.

לסיום, וכדי שלא תגידו שאני סתם מפנטזת רוחות של שינוי הנה פה מאמר שמדבר על השינויים בתפיסה הכלכלית שתופסים תאוצה מסביב. גם פה המסר החזק הוא סוגים חדשים של התנהלות כלכלית שמבוססים על רשתות קהילתיות.

חיבוק יקרים ויומולדת מהפכני שמח 🙂

דבי

הפיג'מה עולה לכנסת!

שלום יקרים, מה שלומכם?

כפי שכבר הזכרתי פה בעבר, קניתי דירה בעיר החדשה חריש והרכישה הזו מאתגרת למדי. קודם כל זה כסף, והרבה אומנם במונחים של דירות בישראל זה הרבה פחות, אבל עדיין מאתגר. חוץ מזה קניתי דרך עמותה, שגם זו דרך פחות שגרתית לקנייה אבל יש לה כפי שמיד אספר גם הרבה אספקטים מעניינים. לאחרונה הסתבר לנו, שכחלק מהגזרות הכלכליות שנחתו עלינו בזמן האחרון, ביטלה הממשלה החדשה גם את מענק המקום לעידוד רוכשי הדירות בפריפריה ולצורך העניין גם העיר חריש נכנסה לקטגוריה הזו. אנשים רבים כולל אותי וכמה מחברי הקרובים, התחייבו לרכישה והתחילו לשלם, ופתאום בא שר האוצר החדש וביטל את ההחלטה של הממשלה הקודמת. אבל אני ורבים שכמותי כבר התחייבנו, וכבר בנינו על המענק הזה כחלק מתוכנית המימון שלנו, והביטול שנעשה בדיעבד ללא ספק מכניס אותנו לברוך רציני.  אז מה עושים?

לעמותת הרכישה שלנו יש קבוצה בפייסבוק (איך לא?) ודרכה אנחנו מעלים שאלות, חולקים דעות ונעזרים זה בזה לכל בעיה שעולה. גם שם סערו הרוחות כי רבים מהעמותה הם אנשים צעירים שזוהי דירתם הראשונה והם היו זכאים למענק המקום המדובר, שהתבטל כך פתאום בהחלטה של פקידי האוצר. למרבה המזל יש שם לא מעט חברה רציניים ואקטביסטיים שהחליטו לא לשתוק ולהיאבק בביטול. פרסמו הרבה כתבות בתקשורת, ארגנו את חברי העמותה להציף את חברי הכנסת במיילים שמסבירים את חומרת העניין,  והוציאו קריאה להתכנס לעלייה לכנסת ביום שני האחרון לקידום הנושא במסדרונות של מקבלי ההחלטות.

טוב, קוראים לי, אני באה וחוץ מזה שהנושא כמובן ממש אבל ממש עצבן אותי. חוסר ההגינות של ביטול החלטות בדיעבד אחרי שההתחייבות הכספית כבר נעשתה פשוט היה מקומם.

אז קמתי בחמש בבוקר (כן, כן קשים חייו של האקטביסט 🙂 ), חפרתי ממעמקי הארון את בגדי האישה הרצינית שלי, שמעלים שם אבק כבר לא מעט זמן, נפגשתי עם דורון ותמר ונסענו לירושלים. עמוס בכניסה לעיר בבוקר, אבל הצלחנו להגיע ולחנות ממש כפי שתאמנו בינינו בשמונה בבוקר מול הכנסת. אי אפשר להיכנס כך סתם למקום שבו נבחרינו נמצאים וצריך שמישהו יסדר הזמנה מראש. ח"כ איציק שמולי שגויס למאבק לצידנו סידר לנו אישורי כניסה. מחכים קצת בחוץ עד שכולם מגיעים, מתחילים להכיר את הפרצופים מאחורי  השמות בפייסבוק, ומתעדכנים בתוכנית של היום. מסתבר שיש לנו אישור להיכנס לישיבה של וועדת הכלכלה שתדון בנושא, אישור להיכנס לפגישות של כמה מפלגות וכוונה לרתום  תומכים למאבק שלנו בין חברי הכנסת.

לפני הכניסה למשכן עצמו עוברים בדיקה ביטחונית מדוקדקת עם אנשי בטחון קשוחים למדי. לדורון מחרימים את כוס הזכוכית שיש לו בתיק ובעיקר את המשרוקית שמשמשת אותו בפעילויות עם הילדים. רחמנא לצלן שישרוק חלילה איפה שהוא או על מי שהוא. מעניין שדווקא את הסנדלים שהיו בתיק של חגית השאירו. ואני לתומי חשבתי שנעליים הם נשק מאוד פופולרי  נגד פוליטיקאים. גם את חולצות הטריקו האדומות שהכינו כדי שנזהה אחד את השני, לא מרשים להכניס, כדי שלא ניצור כעין הפגנה שם בפנים. הרבה אנשים עם אותה חולצה ושגם כתוב עליה משהו עם מסר פוליטי,  אסור על פי חוקי הכנסת. ואני תוהה מה בימינו הוא לא פוליטי? הרי הכל פוליטי היום. על אחת כמה וכמה כל מה שנוגע לבית או לדיור. מאוד מפחדים פה מכל מיני סממנים של הפגנה או מחאה.  טוב, אחרי כל הבדיקות המדוקדקות נכנסנו סוף סוף ובזמן שכמה מאיתנו נכנסו לישיבה של וועדת הכלכלה (לא הרשו ליותר מכמה נבחרים) התכנסנו לנו בקפיטריה להכיר קצת אחד את השני. בכל זאת הרי נהיה שכנים באותה עיר עוד מעט.   דרך אגב המחירים בקפיטריה של הכנסת נמוכים במיוחד, וממש מומלץ לכם (אם יש לכם אישור כמובן) לבוא לאכול ולשתות שם. אם שם נבחרינו שותים מדי יום, מה הפלא שהם לא יודעים על יוקר המחיה שמשתולל בחוץ?  חוץ מהמחירים העיצוב מסביב דווקא לא משהו, נראה קצת כמו חדר אוכל של קיבוץ.  כשנגמרה הישיבה של ועדת הכלכלה ,והנה פה המאמר מהתקשורת שמסכם אותה, התכנסנו שוב ביחד לראות איך ממשיכים. הוועדה  הייתה בסך הכל  חיובית לסיפור שלנו, כולם (חוץ מנציג האוצר כמובן) היו בעדנו, וסוכם שזה יעלה לברור מחודש. עכשיו התוכנית היא, להסתובב במסדרונות ולהחתים חברי כנסת על עצומה שתומכת ביצירת תנאי מעבר להחלת השינוי כך, שכל מי שכבר נכנס להתחייבויות כספיות בהסתמך על המענק, יוכל אכן לקבל אותו. האוצר יצר תנאי מעבר בהם כל מי שכבר קיבל היתר בנייה יאושר, אולם עמותה שרכשה את הזכויות על הקרקע רק בינואר, לא יכולה לסיים תכנון ולקבל היתר עד יוני, מה לעשות פשוט לא אפשרי בלוח הזמנים המקובל במדינתנו ברוכת הבירוקרטיה.

אז התחלנו להסתובב במסדרונות לתפוס ח"כים תמימים ולהחתים אותם. די מהר הבנו שזה לא טקטיקה כל כך טובה. קודם כל אנשי הביטחון שנמצאים ממש, אבל ממש בכל פינה ובכל מסדרון, לא מרשים ואומרים שזה נגד החוק, להחתים ח"כים על עצומות במסדרון. אם רוצים, צריך לקבוע אתם בלשכה שלהם ושם לדבר. זה כמובן מבחינתנו לא ממש יעיל. מה גם שגילינו שיש על הקיר בכניסה לכנסת לוח גדול שבו מוארים שמות חברי הכנסת שנמצאים כרגע בבניין, והם לא היו רבים. חוץ מזה שמתי לב שיש חברי כנסת וותיקים בעיקר, שגילו כושר התחמקות מרשים למדי כשהם מגלים שמישהו רוצה לעצור אותם עם איזה שהיא סוגייה במסדרון. ח"כ אחמד טיבי עקף אותנו בזריזות, אלי ישי היה עסוק בטלפון ותמר זנדברג גם היא הייתה באיזה שיחה חשובה. האמת, לא מאשימה אותם, סך הכל די "נפלנו עליהם" על הבוקר. עוד בעיה שגילינו היא, שאנחנו לא ממש מזהים את חברי הכנסת. חלק מהם באמת חדשים, וחלק אנחנו מגלים שמוכרים לנו אבל לא ממש בטוחים בשמם. ניסיונות הניחוש והזיהוי של הפנים המוכרות חלקית שהסתובבו בקפיטריה, הניבו גלי צחוק פרועים.   זה… בחיי אני מכיר אותו.. הוא… לא הוא בעצם כבר לא ח"כ, אז הוא בטח השני…. בחיי אני מכיר אותו, איך קוראים לו נו… בקיצור, לא פשוט להיות לוביסט, בעיקר כשאין לך טלוויזיה בבית.

טוב, מה עושים, איך מגיעים אליהם? אז החלטנו להיכנס למשרדים שלהם, ולדבר עם העוזרים הפרלמנטריים. זה מסתבר היה טקטיקה נכונה. לכל חבר כנסת יש 2 עוזרים פרלמנטריים בתשלום, ולעיתים גם כמה בהתנדבות או בסטאז'. לשרים אני חושבת שיש יותר. עברנו במדרון הארוך ופשוט נכנסנו משרד אחרי משרד לדבר ולהסביר. אלו משרדים קטנים יחסית. בכניסה יש חדר שרותים קטן ומיד בהמשך יש חדר מימין וחדר משמאל, לחבר הכנסת ולעוזר שלו. כמעט כולם היו מסבירי פנים, ידעו על מה אנחנו מדברים וסיפרו שכבר קיבלו הרבה פניות בנושא.  משלוח המיילים  המאורגן עזר! הדגשנו בפניהם את הסוגיה של הוראות המעבר הלא הגיוניות והדרישה הבלתי אפשרית לקבלת היתר בנייה לפני סוף יוני. נראה לי מסקר שעשיתי שהוא ממש לא אובייקטיבי , שהעוזרים של חברי הכנסת החדשים היו הכי נחמדים והכי ששים לעזור. באמת מנסים להוכיח שהם פה בשביל האזרח. העוזרת של נחמן שי הבטיחה שהיא בעצמה מהפריפריה (באר – שבע) ולכן מבטיחה לעזור לנו. העוזרות של מירב מיכאלי (שממש אוהבות אותה) הבטיחו את תמיכתה, כנ"ל העוזרים של אראל מרגלית, ושל רבים נוספים שלצערי שכחתי את שמם. העוזר של שלי יחימוביץ שכראש האופוזיציה יש לה לשכה הרבה יותר גדולה הבטיח את עזרתו, והעוזר של רובי ריבלין נתן לנו שיעור מעשי באיך מעבירים נושאים בכנסת ומה היחסים בין וועדת הכלכלה וועדת הכספים. רק העוזר של דרעי היה מנומנם משהו, ולא הבין מה באנו כל כך מוקדם (11.30 בבוקר) כי ברור שכולם מגיעים לפה רק הרבה  יותר מאוחר.

טוב, בשתיים עשרה וחצי כבר היינו צריכים לחזור צפונה, אז השארנו את ניירות העמדה שלנו לחברים נוספים מהעמותה שיכלו להישאר מאוחר יותר, וחזרנו הביתה.

אז מה יש לי להגיד לסיכום? קודם כל היה בוקר ממש מעניין. זו בהחלט חוויה להסתובב בכנסת ולראות קצת יותר מקרוב מה קורה בפנים. בשירותים למשל יש את המתקן המשוכלל הזה שמחליף שרוול של ניילון מסביב לאסלה בכל פעם שמשתמשים. מאוד סטרילי אם כי לא ממש אקולוגי. על הקפיטריה כבר דיברנו, והמתקן שמאיר את שמות חברי הכנסת שנמצאים בבניין, מדליק לגמרי. חוץ מזה גיליתי מה שכבר חוויתי בעבר, שכאשר קבוצה של אנשים מחויבים ונחושים רוצה לקדם משהו,  זה בהחלט אפשרי ויש דרכים לכך.  המיילים, העלאת הנושא בתקשורת, הכניסה (בתאום מראש כמובן) לישיבות של הסיעות השונות , ההסתובבות במסדרונות ויצירת הקשר עם העוזרים הפרלמנטריים,  עשו את שלהם.  אני מקווה שאכן הנושא ימצא את פתרונו  בקרוב, ואינשאללה ולא נצטרך לעלות לכנסת שוב. כן היה לי ברור איך שכבות רבות מהאוכלוסייה, כאלו שאין להם מישהו שיודע להפעיל את המדיה, ליצור חיבורים לחברי כנסת ושאין להם קבוצה של אנשים נחושים יחד אתם,  פשוט אין להם סיכוי להישמע, ואם אין  חברי הכנסת  שמשמשים להם לפה, אין מי שישמע אותם… הכנסת כמקום שבו אמורים לעבוד נבחרי הציבור שלנו לא ממש ידידותי למשתמש וצריך ממש לדעת איך לגשת, אל מי, ואיך ליצור את הקשרים הנכונים. לא פלא שתפקיד הלוביסטים נהיה כל כך משמעותי וחשוב ובמקביל תופס כל כך הרבה מקום בביקורת הציבורית על דרך קבלת ההחלטות בכנסת.

אז לוביסטית אני כנראה כבר לא אהיה, אבל שוב למדתי להעריך את היכולת של אנשים אקטיביים (ובעלי יכולות), שרוצים ומוכנים לעבוד ביחד, לקדם נושאים שחשובים להם.

וסוגיה אחרונה לסיום, נראה לכם הגיוני שדווקא בכנסת הקפיטרייה זולה, והשירותים סטריליים להפליא, ואילו בבתי החולים (בעיקר אלו של הפריפריה) הקפיטרייה יקרה  והשירותים על הפנים?

להשתמע יקרים, דבי

 

זהירות, פוסט כועס!

טוב, אין לי סבלנות היום לפתוח בחיבובים וליבובים, אני בקריזה וזה לא הולך להיות נחמד!

התחלתי את הבוקר בניסיון להדפיס מספר מסמכים. המדפסת שלי שרקה וגנחה ואחרי 2 הדפסות הודיעה לי נחרצות שהמיכל של הצבע הצבעוני נגמר, ועלי להחליף מיכל. טוב, לא היה לי מיכל מוכן בבית, וסך הכל רציתי להדפיס בשחור לבן, אבל שום דבר לא עזר. ניסיתי לשנות הגדרות. שינוי הגדרות הצבע במחשב, שינוי ברירת המחדל של המדפסת, יוק, כלום לא הלך. או תביאי מיכל צבעוני חדש או אני לא עובדת. טוב המדפסת הזו רק בת 3 שנים לעזאזל וכבר עשתה לי בעבר לא מעט צרות, מדי פעם מפסיקה לעבוד כרצונה, יוצרת מקרי חירום לפי החשק, ורק חוסר הרצון שלי לזרוק ערמה של פלסטיק ומתכת לפח עוד מחזיק אותה אצלי בחיים. שוב אני מתעצבנת על החיים הקצרים שמתוכננים מראש למוצרים השונים, כך שברור שתוך זמן די קצר משהו יתקלקל. יש לא מעט כתבות על זה בזמן האחרון, איך חברות מתכננות ומעצבות מוצרים שחיי המדף שלהם יהיו קצרים במיוחד כדי להכריח אותנו להמשיך ולקנות. לעזאזל תרבות הצריכה הזו, איך יוצאים ממנה?

עברתי בחנות הטבע החביבה עלי להצטייד לשבת, כאן לפחות כל נושא "דחיפת המוצרים" שכל כך נפוץ בכל החנויות הרגילות הרבה יותר רגוע. טוב ברור, כי כל מוצר בעצמו שווה את משקלו בזהב, אז לא צריך לעשות מבצעי 2+ 1 פה שודדים אותך בגלוי רק מתוך העובדה שזו חנות טבע.

הייתי צריכה כמה השלמות קטנות ועברתי בסופר, רק בגלל שהיה מאוחר והמכולת של אבי כבר סגורה ובחיי איך שאני נכנסת למקומות האלו אני מתרגזת. מה כבר בקשתי לעזאזאל?! חבילה של ניירות אפייה כדי לא לשרוף את תבנית האפייה שלי. כל חבילה של 50 יחידות, אם קונים 2 זה הרבה יותר זול, אבל אני לא צריכה 2 ויש לי בית קטן וקומפקטי ואני לא רוצה שסתם ישבו לי על המדף שתי יחידות, אז למה לקנות שתיים?! הקופאית מסתכלת עלי כאילו נפלתי מהירח, מה זאת אומרת היא שואלת? זה יותר משתלם! לא רוצה משתלם, רוצה שלא תדחפו לי מוצרים שאני לא צריכה, קיבינימט!

טוב, יש לך כרטיס מועדון היא שואלת בתמימות, לא!!!! אני לא חברה במועדון שלכם!!! ולא הצעתי לכם חברות. מצטערת מועדון בשבילי זה בילוי משותף. בילוי עם חברים שנפגשים, מכירים, מדברים ועושים ביחד דברים כייפים, לא קניות!! מה התחברנו ליד המדף של הקוטג', החלפנו טלפונים ליד המקרר של הקפואים? הבאתם לי מרק עוף כשהייתי חולה? מי חבר שלכם!?

אל תציעו לי 1+1 כי אני צריכה רק 1, אל תעשו לי כרטיס מועדון כי חברים מבחינתי זה אנשים שאכפת להם ממני ולא מכרטיס האשראי שלי. בחיי השיטה הזו כל כך מובנית בתוך החיים שלנו שלעיתים אנחנו פשוט כבר לא רואים אותה. הפכנו לאנשים קטנים עם כרטיסי אשראי שכל מטרתם בחיים היא למלא את הארונות שלהם בהרבה יותר מדי דברים ולהיות חברים במועדונים של חברות צרכניות שלא אכפת להם מאיתנו לחלוטין. והציפוי הדק של אחיזת העיניים מלמעלה הכי הורג אותי. זה כאילו משתלם, וזה כאילו צרכנות נבונה לנצל את המבצעים האלו אבל בפועל זה עולה לנו יותר. אנחנו ממלאים את הבית ביותר חפצים, אנחנו משתמשים ביותר משאבים בשביל לייצר את כל הדברים האלו ואז גם זורקים אותם לאשפה כי הם מפסיקים לתפקד משום שמראש הם תוכננו כך שיתפרקו מהר. תגידו זה נראה לכם הגיוני? ואל תגידו לי שצריך להמשיך ולקנות כדי שהכלכלה תצמח והמשק יפרח, בכלל עדיף שלא תגידו לי כלום כרגע כי אני עצבנית! לא לימדו אותכם שליד אישה כועסת עדיף לשתוק ולחכות שתרגע?  הכלכלה הצומחת הזאת עולה לנו ביוקר ולסביבה עוד יותר. מישהו בכלל מסתכל פה על כל התמונה? זהו שלא, כל חברה יצרנית וכל רשת קימעונאית מנסה למכור לנו ככול יכולתה ולדחוף לנו את השטויות שהיא מייצרת, ללא מחשבה כוללת או אחריות כל שהיא.

קיטרתי לאלון חברי היקר על המצב והוא שאל בתמימות מה קרה? מה את מתעצבנת כל כך? מה לא היית פה בעשר השנים האחרונות, כאילו דה? את לא יודעת כבר מזמן מה קורה פה? יודעת, יודעת, רק שמדי פעם הג'ננה תוקפת אותי. מדי פעם הלחץ עולה לי לראש והאיוולת שבמצב מטריפה אותי. מרגישה כמו האנשים הקטנים האלו בסרט "המטריקס" שסגורים בתוך צנצנות זכוכית בעוד המכונות או במקרה שלנו התאגידים והחברות למיניהם, שואבות את האנרגיה שלי ללא הפרעה. תנו לצאת!!!

יש כבר כל מיני פתרונות מדליקים, קואופרטיבים מקסימים וארגונים יפים שמאתגרים את המערכת, אבל עכשיו אני עייפה וכועסת אז אין לי אנרגיה לקשר פה כל מיני קישורים, מבטיחה פוסט עם התייחסויות מפורטות לכלכלה בריאה יותר בהמשך.

שבת שלום יקרים,

דבי

העולם שייך לצעירים!?

היי יקרים, לפני כמה ימים הלכתי לאוולין הספרית היקרה שלי ואמרתי  שנמאס לי מהתספורת הקבועה שלי ואני רוצה שינוי. בא לי משהו אחר, משהו חדש. טוב, אוולין כמו כל ספרית טובה אוהבת לחדש ולהתחדש. מיד שלפה לי חוברות יפות מהמדף, וביחד החלטנו על תספורת. איזה כייף, ככה בקלות לעצב לי לוק חדש. בעוד היא מקצצת במרץ ואחרי זה מייבשת ומתקשקשת עד שכל שערה נמצאת במקום, אני מסתכלת לתומי מקרוב במראה… ואמאל'ה, יש לי מלא שער לבן!! מאיפה כל זה הגיע לעזאזל?! עד עכשיו גיוונתי את השער בגוונים דקים של בהיר, שכאילו נשרפו מהשמש ושכאילו טשטשו את גווני האפור, יעני, ישראבלוף. אבל עכשיו בתספורת קצוצה ומעוצבת ההכחשה הזו כבר לא עובדת. השער שלי הוא מה שנקרא בשפה של ספרים "פלפל מלח" שזה תכלס שם רומנטי לשער שיבה שמבצבץ לו על הראש ועושה אותו כסוף. הגעתי למסקנה שהפעם אני לא יכולה להימלט מהשאלה שכל אישה עומדת בפניה במוקדם או במאוחר, לצבוע או לא לצבוע?

"העולם שייך לצעירים" ככה הרגילו אותנו, על זה גדלנו, ועכשיו אנא אני באה? אז הלכתי לבדוק את הסוגיה הזו לעומק. מסתבר שהתפיסה שהעולם שייך לצעירים הושרשה בשנות ה-50-60 בארה"ב, שנות הבייבי בום של אחרי מלחמת העולם השנייה. כמות הצעירים הגדולה, ותרבות ילדי הפרחים של שנות השישים דחפו לשינוי תפיסתי ותרבותי. מי שנתן דלק רב לתפיסה הזו היה עולם הפרסום שזיהה את פלח הצעירים כפלח צרכני וגדול שאפשר ורצוי למכור לו, והתחיל "לדחוף" את התרבות הצעירה בכל אמצעי אפשרי. לא סתם אנחנו מוקפים בכל כך הרבה צעירים יפים בפרסומות, בטלוויזיה, בסרטים ובעיתונים.

אבל מה מסתבר, אותו גל הבייבי בום שהזדקן הם אלו שעכשיו מגיעים לגילאי השישים שלהם והם כבר לא כל כך צעירים. ובכלל, בעקבות תוחלת החיים שלנו שמתארכת ופריון הילודה שיורד ברוב ארצות העולם, האוכלוסייה כולה מזדקנת. אז אולי הגיע הזמן לאתגר את האמירה ש"העולם שייך לצעירים"?

לא יודעת איך אתם, אבל אני אישית מרגישה תמיד הרבה יותר צעירה מהגיל הכרונולוגי שלי (48, תודה ששאלתם, בקרוב אצלכם). ומסתבר שכל מי ששאלתי אותו מרגיש אותו דבר. יש איזו שהיא אי התאמה ברורה בין הגיל הכרונולוגי שלנו ובין הגיל הפסיכולוגי (איך שאנחנו מרגישים רגשית) שלנו. מה שאומר שמשהו בתפיסה האישית שלנו את המציאות האובייקטיבית לא תואם. אחת הסיבות שאנחנו מרגישים צעירים יותר מהדמות שניבטת אלינו מהמראה, היא העובדה שאנחנו באמת צעירים יותר מהדור של ההורים שלנו כשהיו בגילנו. רוצים לבדוק? תסתכלו על ההורים שלכם כשהיו בגילכם באלבומי התמונות הישנים, ותראו את ההבדל. בדרך כלל הם נראים מבוגרים יותר מאיתנו היום. התפיסה שלנו את הגיל הכרונולוגי לא השתנתה, ארבעים או חמישים כבר נשמע לנו אולי מבוגר מבחינה תרבותית, תפיסתית, אבל התחושה הפנימית כן השתנתה. רובנו מרגישים עדיין הרבה יותר צעירים, פיזית רגשית ומנטלית. אנחנו מאריכי חיים יותר, פעילים יותר, נראים טוב יותר, ככה זה הארבעים הוא השלושים החדש, החמישים הוא הארבעים החדש וכו'.

טוב, ההסברים קצת הקלו על ההרגשה שלי אבל בכל זאת מה עושים? צובעים או לא צובעים? מודה שאני לא מתלהבת מכל הכימיקלים האלו על הראש שלי, ועוד פחות אני מתלהבת מההשתעבדות הבלתי פוסקת הזו לצביעת השער. ברגע שמתחילים קשה להפסיק. צריך להקפיד ולכסות כל פעם מחדש את השורשים הלבנים שמציצים ואני כידוע עצלנית גדולה, ולא ממש בא לי על השקעת הזמן הזו.

כל הסיבות התרבותיות והמוסכמות החברתיות למה אנחנו צובעות (וגם צובעים) את השיער מפורטות היטב כאן כולל מגמות ואופנות שמשתנות.

אבל אני נשארתי עם ההתלבטות האישית שלי, לצבוע או לא? לא לצבוע זה בבירור יותר נוח, אבל מה זה אומר עלי כאישה, שאני מזדקנת? שאני מוזנחת? שאני כבר לא יכולה להיות יפה, סקסית, מושכת? האם באמת אנחנו כחברה כל כך שבויים בתפיסות התרבותיות המקובלות שלנו עד ששיער כסוף ישים אותי אוטומטית על המדף של ה"פג תוקף"?

נראה לי שכל עוד אנחנו מרגישות שאנחנו בתחרות עם הסביבה על משהו, אנחנו לא יכולות להניח לסימני הגיל להיראות עלינו. כל עוד אנחנו בתחרות על תשומת הלב של גברים עם נשים צעירות יותר/יפות יותר. כל עוד אנחנו בתחרות במקום העבודה עם נשים צעירות יותר ואולי מוכשרות יותר. כל עוד אנחנו צריכות להראות לילדים שלנו שאנחנו קוליות ובעניינים, כל עוד אנחנו במירוץ המטורף הזה, אנחנו לא יכולות להרשות לעצמנו שיער לבן על הראש. אנחנו לא יכולות להרשות לעצמנו להודות שהמירוץ הזה אחרי הנעורים מביס אותנו. שהזמן מנצח אותנו. שאנחנו אולי פסה? כבר לא רלוונטיות? כבר לא במירוץ.

יש משהו בלתת לסימנים האלו להופיע, שמאפשר לנשום, להירגע, להפסיק לרוץ. להגיד, "זה מי שאני, וככה אני נראית" והכל בסדר, אפשר לנוח. אפשר לקבל את המציאות כמו שהיא ולא להלחם בה. לא לוותר על החיות והחיים והתשוקה, לא מכיוון של תבוסתנות, לא במחשבה שאני כבר לא רוצה לחיות את החיים במלוא עצמתם, יותר מהכיוון של קבלה ומנוחה והבנה ששיער לבן על הראש לא באמת מגדיר אותי לטוב ולרע. מקסימום הוא אומר שלא בא לי לבזבז את הזמן שלי במספרה. בשיחה משועשעת עם חברה סיכמנו כי היכן שרואים גברים עם משקפיים עגולים ונשים שלא צובעות את השער כנראה שמדובר בחבורה של שמאלנים שעסוקים בלהשמיץ את השלטון ובלהציל את העולם 🙂

תרבות הצריכה המטורפת שסביבנו ותרבות קידוש הנעורים והיופי, גורמים לי להרגיש שאני נמצאת בשני סוגי מירוץ שהתוצאה בהם ידועה מראש, וההפסד תמיד יהיה שם בסוף הדרך. כמו אוגרים שרצים בלי תכלית והפסק על גלגל הפלסטיק שלהם. אם נאמץ את ערכי תרבות הצריכה תמיד לא יהיה לנו מספיק, ואם נאמץ את ערכי התרבות שמקדשת את הנעורים והיופי, תמיד נובס ע"י צעירים ויפים מאיתנו. אז אולי אפשר לפרוש מהמירוץ? אולי בגיל מסוים אני יכולה להסתכל על זה קצת מהצד, קצת בחיוך ועם ידיעה שאני לא חייבת להיות שם. לא חייבת לשחק את המשחק, וגם אם כן, אז להתאים את החוקים שלו לקצב שלי. חשבתי על האמרה הכל כך שגורה "את נראית טוב לגילך" העיוות התרבותי מעוגן פה בתוך שפת היומיום שלנו. למה מראה טוב נקשר אוטומטית למראה צעיר? אולי אפשר להמיר את זה בפשטות של "את נראית טוב" למה לגילי יש נגיעה לפה? כי אי אפשר להראות טוב בגיל יותר מבוגר? כי אם אני כאישה נראית טוב זה רק כי אני נראית צעירה מגילי? מה אם להראות טוב, פשוט כי אני נראית טוב?

בקיצור יקרים, העולם כבר ממש לא שייך רק לצעירים והיחידים שמרוויחים מהמשך קידום הרעיון הנלוז הזה הם התאגידים וחברות הענק שמשווקות לנו קוסמטיקה, אופנה, ניתוחים קוסמטיים, תכשירי הרזיה, מכוני כושר וכד'. שטורחות לספר לנו השכם וערב שאנחנו לא נראים מספיק טוב כמו שאנחנו, ומקדמות את הרעיון הבלתי אפשרי שעלינו להישאר צעירים לנצח רק כדי לדחוף לנו עוד ועוד מוצרים שאנחנו לא באמת צריכים ושגם לא באמת עוזרים. אז כדי שכולנו נתבגר בשמחה ובנחת מצאתי  את המאמר הזה שאישר את מה שבעצם ידעתי בתחושה, אנחנו נעשים יותר ויותר מאושרים עם השנים, אפילו שכל התרבות מסביב טורחת להגיד לנו אחרת.

חיבוק, דבי