אהלן יקרים, מה שלומכם?
איזה בעסה, עברו לשעון חורף! בחיי שאני לא מצליחה להבין למה לא משאירים שעון קייץ כל השנה. מילא באירופה שחשוכה בחורף בשעות הבוקר זה מובן, אבל אצלנו? הרי רוב האנשים קמים סביב 7.00 ,6.30 כשיש כבר אור בכל שעון כזה או אחר, אז למה לא להשאיר שעון קייץ כל השנה כך שיתאפשר לנו אור עד שעה מאוחרת יותר אחה"צ? ההיגיון פה לא ממש ברור לי….
ביום שישי האחרון נסענו לראות סרט בפסטיבל הקולנוע הרוחני בסינמטק בת"א. כבר שנים שאני משתדלת לראות סרט אחד או שניים בפסטיבל הזה, מציגים שם סרטים תיעודיים בדרך כלל, ומרשימים ביותר. בשנים האחרונות הסרטים עוסקים פחות בנושאים רוחניים אישיים, פחות במסעות של חיפוש משמעות אישית, וגורו כזה או אחר, ויותר בנושאים של קהילות, קבוצות, ונושאים חברתיים ואקולוגיים. אולי כי אנשים רבים מרגישים כמו שחוויתי בעצמי, שאחרי התרגולים, המדיטציה וחיפוש המשמעות האישית, הגיע הזמן לדרך רוחנית אקטיביסטית שגורמת לאנשים להתחבר אחד לשני, לצאת מהבית ולעשות שינוי.
ראינו את הסרט "אודיסאה ירוקה" מסע של כ – 700 משתתפים רובם חברי מנזר הדרופה לאורך 450 ק"מ בהרי ההימאליה. בתנאי שטח מהקשים ביותר שיש משתתפי המסע עוברים מכפר לכפר ומפיצים את המסר של חמלה אנושית ואקולוגית. תוך שהם עוברים ברגל בעשרות כפרים נידחים הם מביאים אליהם את הידע והמודעות לנושאים הסביבתיים שחשובים לאזור הזה. בעיקר את החשיבות של איסוף כל שאריות הפלסטיק, שמזהמות את הנחלים ואת מי התהום, ואת המשמעות הגדולה של שתילת עצים למניעת סחף קרקע ושיטפונות.
הסרט השני היה "לכבוש באהבה" סרט מרתק שסקר את המהפכות החברתיות הרבות שקרו בעולם מהאביב הערבי, דרך ספרד, יון, ולכבוש את וול סטריט occupay wall street בארה"ב. הסרט דיבר על כך שאין לנו אפשרות יותר להמשיך ולנהל את חיינו בצורה הנוכחית. שהמצב הכלכלי, החברתי והסביבתי בעולם כולו על סף משבר קשה ביותר. במאי הסרט בעצם שאל את השאלה, מה קרה לנו כמין אנושי, והאם ניתן ליצור משהו שונה, האם אפשר להפוך את הסיפור הקשה של מציאות כלכלית וסביבתית על סף משבר, לסיפור של אהבה. אהבה במובן של הרחבת העצמי מעבר לגבולות של הגוף האישי, ומעבר לחברים ולמשפחה שלנו. אהבה במובן של איכפתיות וחמלה ודאגה הדדית. אהבה שיודעת שכשטוב לך טוב גם לי. אהבה שמחברת ומקשרת בין אנשים. אנשי הרוח והחזון שהתראיינו בסרט, דיברו על כך שאנו חיים בתקופה של משבר עולמי אבל גם בתקופה של יצירת חזון חדש לאנושות. כלכלנים אומרים "שיותר בשבילך זה פחות בשבילי" כלכלת שוק שמבוססת על תחרות. אבל אקולוגים בעלי חזון שמבינים שהכול קשור ושכולנו מערכת חיה אחת גדולה, יודעים שיותר בשבילך זה יותר בשבילי. דרך האהבה והחיבור שנוצרים בין אנשים שמפגינים ביחד כנגד המציאות הקיימת, הם מגלים דרך חדשה לעשות דברים. לטענתם העולם הולך ומתמלא ביצירתיות חדשה שמקדשת את הביחד ואת הטוב ולא את המפריד והשליליות. לא כמשהו רוחניקי, מיסטי ומנותק, אלא דווקא כמשהו יומיומי ושמח, שחוגג את החיים ואת החיבור והאהבה בין אנשים. אני יצאתי משם מלאת השראה, באמת, אני יודעת שזה לא משהו שמקובל להגיד בעולמנו הציני, אבל מבחינתי אלו היו שני סרטים שנכנסו לי מתחת לעור ופשוט גרמו לי לחייך. נתנו לי תקווה שיש סיכוי לשינוי ורצון לשתף אותכם בזה שדברים מדהימים כאלו קורים בעולם. לכו לראות את הסרטים האלו אם יוצא לכם, מומלץ!
ומה קורה אצלנו בבית? היומיום מתבסס לו כמשהו מפתיע בנורמטיביות שבו, ואנו מפתחים דפוסים של משפחה מרובת מבוגרים. לכל אחד כבר יש את התפקיד שלו בתחזוקה השוטפת. אלון ממונה על הכביסות ועל גינת הירק, אני על הבישולים, הגינה והעציצים, ודורון על הסדר, קניות, עוגות וחיי התרבות שלנו. מי שפנוי נותן יד לתפעול השוטף של מדיח הכלים, הניקיון וארוחות הבוקר או הערב. בקיצור, ממש משפחה בורגנית רחמנא לצלן! אבל כשצריך לתלות מדף או לקדוח חור בקיר, אז מבקשים מענת שתבוא. ענת היא ללא ספק ההנדימאן או יותר נכון ההנדיוומאן הכי טובה בעיר, ואת הדיוק, הניקיון והיופי שהו היא עובדת, יחד עם ארגז כלים משוכלל ומצויד היטב, קשה לנצח. היא אחראית לקדוח איפה שצריך, ואני אחראית לארגן ארוחת צהריים טעימה, אחלה דיל לכולנו 🙂
יש ימים שבהם אנחנו נשארים לעבוד מהבית. לפעמים יחד עם שגיא שמצטרף לעבודה עם אלון, אנחנו פותחים ביחד מין האב מקומי כזה שבו אנו חולקים חלל עבודה משותף, עושים הפסקות קפה, ואוכלים ביחד ארוחת צהריים. נחמד לעבוד ביחד. לא בטוחה לגבי הפרודוקטיביות, אבל זה ללא ספק יותר כייף.
כשבחרנו לגור ביחד, התחייבנו לעצמנו ואחד לשני, ליצור בית שתומך בכל אחד מאיתנו באופן אישי, ובעשייה המשותפת שלנו ביחד. חלק מההתחייבות שלנו לתמיכה הדדית מתבטאת כרגע ברמה הפיזית, ביצירת מרחב מחיה שמאפשר לכל אחד מאיתנו את הבסיס שנכון בשבילו, תוך בניית מרחב משותף שמכיל בשמחה גם חברים ומשפחה.
גינת הירק היא חלק מהבסיס התומך של הבית, וחלק מהפיכתו למקום מזין ומלא בשפע. בימים אחרונים כבר אפשר לקטוף את העלים הראשונים לסלט, שזה די מדהים בעיני כי שתלנו את הגינה רק לפני שבועיים וחצי! גינון בכלל וגינת ירק בפרט היא בעיני אחת מהפעילויות הכי מתגמלות שיש. יחסית לא עבודה מאוד קשה (בעיקר כשאלון עושה את זה ולא אני), והתגמול גדול. לקטוף ירקות מהגינה זה באמת נורא כייף. חלק מהגינה מושקה מהמים של המקלחות וממכונת הכביסה, שעוברים סינון קל, יש עוד הרבה עבודה לעשות עם מערכת המים האפורים, אבל הבסיס כבר עומד.
אלון מכין את הערוגה
ערוגת צמחי התבלין מושקית ע"י מי המזגן
אחרי שבוע…
וזה גדל..
אחרי שבועיים וחצי כבר אפשר להוריד עלים חיצוניים לסלט ירוק.
הפרויקט הבא שעל הפרק הוא לול התרנגולות. בשביל זה פיתחנו אובססיה קלה לאיסוף של כל מיני גורטאות מפינות של איסוף הגזם ברחובות. בעיקר ארונות ישנים כאלו עם מגירות, שיכולים לשמש כפינות הטלה לתרנגולות. השטח כבר מגודר חלקית, וכשנגמור לאסוף את חומרי הבניה, נקים את הלול.
ואם עשיתי חשק למישהו מכם לעשות גינת ירקות או צמחי תבלין ואין לו איפה לעשות את זה בדירה שכורה אי שם בת"א או ירושלים, הנה קישור להסברים איך עושים חוות חלון לגידול ירקות בחלון של דירה בבית משותף. למי שמחפש עוד רעיונות מדליקים לגינה הנה פה הדף היצירתי של משתלת נירוונה.
הסתיו עם הימים שהתקצרו והחושך, יחד עם הקור שמתחיל להתגנב בלילות וההתכנסות פנימה, עושים לי מצב רוח מלנכולי משהו, שלא לומר בעסה קיומית קלה. מרגישה את הצורך באנשים, בחיבור, בקשר. אינשאללה שיהיה לנו חורף חמים בבית ועם הרבה גשם בחוץ.
להשתמע יקרים,
דבי
החיים בפיג'מה - דבי לרר 