קטגוריה: Uncategorized

לכבוד יום העצמאות פוסט "עם בשר"

שלום יקרים, מה שלומכם?  נו, אז איך עבר הפסח? קצב החיים שלנו כזה מטורף שאירוע  שחגגנו רק לפני שבועיים נראה כבר כל כך רחוק, כאילו היה ממש מזמן. ליל הסדר שחגגתי עם חברים בדרום היה ממש טוב, ובעיקר היה טוב פשוט להיזכר כמה זה כייף לבלות כמה ימים בשקט של המדבר. רק אוהל    ( ומזרון, ושמיכת פוך, וכרית נוצות מהבית 🙂 בכל זאת  אנחנו כבר לא בני 16), ואוכל ומים, חברים טובים מסביב והרבה כוכבים למעלה. זהו, ומה בעצם אנחנו צריכים יותר ? הייתה חבורה מקסימה של אנשים נפלאים, חלק הכרתי מהעבר, וחלק הכרתי שם. היה מרשים לגלות איך בעצם זה קל ופשוט להסתדר בתנאי שטח, גם חבורה לא קטנה של אנשים (בליל הסדר עצמו היינו כ-  40 מבוגרים ועוד בערך 12 ילדים) כשמקפידים על הקשבה, שמירה על הסביבה וכללי התנהגות בסיסים.

אבל נעזוב את פסח  הרי יום העצמאות בפתח. אני זוכרת שחלק מהמסורת של חגיגות יום העצמאות בקיבוץ,  הייתה לעשות פיקניק משותף עם כל החברים, בדשא הגדול שליד חדר האוכל. בשנים הראשונות  היו מוצבים בפינה מתקני מנגל ציבוריים גדולים ועליהם עשו סטייקים לכולם. ליד המנגל הגדול והמעשן, עמדו מספר מגברברי הקיבוץ ונפנפו במרץ. מולם הסתדר תור ארוך של חברים, עם צלחות חד פעמיות ביד. מצד אחד עומדים חסרי סבלנות, ובצד השני יוצאים עם משאת הנפש של אז, סטייק שרוף בפיתה! עם הזמן החליטו שזה כנראה מורכב מדי. אז חילקו את כל הקיבוץ לקבוצות קטנות של כמה משפחות כל אחת, נתנו לכל קבוצה מין מתקני מנגל קטנים כאלו ובשר, וכל חבורה כזו עשתה את הבשר שלה. בין מתקני המנגל המפוזרים בשטח, היו מפזרים גם שמיכות, כיסאות נוח, קערות סלט, ילדים מתרוצצים, כלבים נובחים, ומוזיקה שצועקת ברמקולים את שירי הגבעטרון,  בקיצור פיקניק המוני ושמח, או פארק הירקון במיטבו בחגיגות המימונה, טוב אולי רק המוזיקה הייתה אחרת.

במשפחה החנונית שלי, אף אחד לא ידע לעשות על האש. לא היה אף נפנפן מקצועי שידע להסתדר עם המנגל. אבא שלי היקר ז"ל ידע להסתדר הרבה יותר טוב עם הפולקע עוף שבצלחת בחדר האוכל, מאשר עם חתיכת בשר מדממת על האש. מזל שתמיד היינו מצוותים עם כמה משפחות נוספות ושם היה מי שהציל את המצב ואת הרעב.  עם השנים אופיר האחיין היקר שלי גדל, התמקצע בתחום והנה גם לנו יש איש מקצוע על הגריל, מזל!

בשנים האחרונות אני מוצאת את עצמי אוכלת  פחות ופחות בשר, עוף ודגים, ובזמן האחרון גם מורידה כמעט לגמרי את מוצרי חלב. בטח אני לא מחדשת לכם פה  שום דבר,  נראה שטרנד הטבעונות מתפשט מסביב יותר ויותר. עם הזמן, המודעות הסביבתית והידיעה על הנזקים העצומים שתעשיית המזון מהחי גורמת, גם לבריאות שלי, גם לפרטים שבה וגם לסביבה, מוציאים לי את החשק. אין לי  כוונה לפרט את כל הנושאים האלו שוב, מי שרוצה מוזמן לראות  את ההרצאה המפורסמת של גארי יורופבסקי שאם עוד לא ראיתם אותה אתם חייבים את זה לעצמכם, ולו רק כדי שתדעו על מה כולם מדברים. דרך אגב שמתם לב שדיבור על הנושא הזה מוציא מהאנשים את האלימות הגדולה ביותר? כל פעם זה מדהים אותי מחדש הטוקבקים המרושעים שמופיעים אחרי כל מאמר שמדבר בשבח הצמחונות/טבעונות שמופיע באינטרנט. האלימות שבתגובות, והכעס פשוט בלתי נתפס. תראו איזה אמוציות הדבר מוציא מאיתנו. ודרך אגב  אותם אמוציות ואלימות מילולית נמצאות גם בצד השני אצל אלו שמטיפים לאוכל טבעוני בלבד…

מעניין למה? למה הנושא הזה מוציא מאיתנו כל כך הרבה כעס. כי מישהו אחר אומר לנו מה לאכול? כי מישהו אחר חושב שהוא טוב יותר, מוסרי יותר,צודק יותר מאיתנו?אני משערת שזה גם וגם. אבל נראה לי שזה בעיקר בגלל שזה דורש מאיתנו להשתנות, ואף אחד לא אוהב שאומרים לו שהוא צריך להשתנות, בעיקר לא במקום כל כך משמעותי כמו התזונה שלנו, השינוי שמתבקש פה הוא לא פשוט…

יש כמובן את אלו שהם צמחוניים מאז שהם זוכרים את עצמם, וטעם הבשר ממש לא "עושה להם את זה" נו, זה לא קונץ גדול, לא נדרש פה בעצם שום ויתור רציני, אבל מה איתנו? אלו שאכלו בשר כמעט מדי יום מאז שלמדנו לאכול אוכל מוצק?  וזה איך נגיד את זה בפשטות, פשוט טעים לנו! איך מוותרים? איך משנים?

גם פה יש את המוארים. אלו שהצליחו במכה אחת ובבת אחת ,אולי  אחרי  חוויה  מטלטלת שעברו, להפסיק לגמרי את כל צריכת המזון מהחי, אבל יש גם  אותנו, את פשוטי העם כמוני שצריכים להתמודד עם הסוגיה הזו מתוך מודעות, סבלנות, ובצורה הדרגתית.

אז מה עושים? איך בכל זאת מתקדמים? או קיי הבנתי עד כמה זה מזיק לי ולסביבה ועד כמה זה לא מוסרי וצודק, בסדר, אז מה עושים עכשיו? איך משנים? טוב אחד הדברים שעוזרים פה זו סביבה תומכת. אין ספק שחלק מהשינוי שעשיתי נובע מכך שאני מוקפת אנשים שחווים ביחד את אותם תחושות, שיש להפסיק או להמעיט בצריכת המזון מהחי. ככה יש לי גם תמיכה מסביב וגם אפשרות להחליף ידע ולמצוא תחליפים. כבר כמה שנים שברוב ההתכנסויות של המעגלים הרחבים יותר שלי, נהוג שכמו שמביאים כלי אוכל רב פעמיים  כדי לא להשתמש בכלים חד פעמיים, כך נהוג שלשולחן האוכל המרכזי מכינים מאכלים צמחוניים ו/או טבעוניים. ותתפלאו, למדתי שזה ממש ממש טעים. כאשר מוציאים את הבשר ממרכז העניינים, מתחילים להיות יצירתיים להפליא עם ירקות, קטניות ודגנים. פה יש בלוג מצוין של ארי שביט שרוקחת מתכונים טבעונים מופלאים. ולא, זה ממש לא עונש..

אין לי פתרונות קסם כמובן, ואני לא יודעת איך מפסיקים את הטירוף של תעשיות המזון שמסביב, אני כן יודעת שמה שהכי נורא בעיני זה, שאיבדנו לגמרי את הקשר בין מה שאנחנו אוכלים ובין ההבנה העמוקה איך הוא הגיע לשם. גם כאשר אנחנו יודעים, אנחנו מעדיפים שלא לדעת, כי זה קשה, כי זה מבעס, וכי זה דורש מאיתנו להשתנות.

הפתרון שלי כרגע הוא דרך האמצע. כן מוצרים מהחי, אבל רק מעט מדי פעם. ארוחות של ערב שישי או ערב חג, כשאוכלים אצל חברים, כשהולכים לפעמים לאכול בחוץ במסעדה, כשיש חשק לחגוג, אז אני אוכלת בשר ונהנית בשמחה. אבל ביומיום, בימי החול שבין החגים והחגיגות, אני רוב הזמן אוכלת ללא מוצרים מהחי, טבעוני. בגלל זה אני מאוד מעריכה את היוזמה שמקדמת מיקי יחימוביץ של יום שני ללא בשר. יוזמה שחושפת בפני אנשים רבים את האפשרות לצמצם את צריכת הבשר שלהם, לאכול יום אחד בשבוע אוכל צמחוני ולגלות שהשד אינו נורא כל כך… הרי שינויים בתזונה זה משהו מאוד משמעותי ולא פשוט לעשייה, ולהרבה אנשים הדרך הנכונה היא להתרגל לאט לאט…

באופן כללי נראה לי שבתרבות שלנו פשוט איבדנו את הכבוד לחיות שסביבנו. לא רק בגלל איך שאנחנו מגדלים אותן, אלא גם מהזילות של מוצרי הבשר והחלב, והפשטות שבהם אנו רוכשים אותם במקררים שבסופר. פעם בתקופת הציידים/לקטים, היו הגברים חוזרים בגאווה גדולה מהציד עם אנטילופה מוטלת על הכתף. עושים סיבוב דרך כל הכפר ומניחים את הציד ברוב טקס ליד פינת האש. הייתה אז גאווה ותחושת השג בעצם הציד המוצלח, שאחרי מרדף ומאמץ גדול הביא אוכל לכפר. בשר נאכל רק מדי פעם כמאורע חגיגי וחשוב. ואנחנו, מה יש לנו היום במקום תחושת ההישג וגאוות ההצלחה? מגשי פלסטיק עם חתיכות בשר שמכוסות בניילון בסופר?  אין תחושת השג ואין גם הכרות עם תהליכי היצור של תעשיית הבשר והחלב, עד שבאים כל מיני גארי יורופבסקיים כאלו ודוחפים לנו את האמת בפרצוף, ואי זה כואב!

נראה לי שגם אם לא נוותר על בשר לגמרי, ורק נחזיר לו את הכבוד של משהו יקר ערך ומשובח שלא עולה על שולחננו כל יום, כבר עשינו שינוי חשוב. אם ביום יום נתרגל לאכול אוכל טבעוני, ומדי פעם בשבת או חג, או כל אירוע חגיגי אחר,  נתפנן על בשר איכותי וטוב, שגודל בתנאים טובים ומכבדים וללא התעללות, שלא הציפו אותו בהורמונים ואנטיביוטיקה, שנחוש שוב כבוד לחיה שיש לנו בצלחת. אז עשינו הבדל גדול בתרבות האכילה שלנו, ובתרבות שלנו בכלל.  בשר כזה קרוב לוודאי יעלה יותר, אבל הרי אנו קונים אותו הרבה פחות פעמים בשבוע אז ההוצאה מתאזנת. אני לא חושבת שהטבעונות זה טרנד שיעלם, אני חושבת שזה משהו שנכנס עכשיו למודעות של אנשים רבים כאיזון לטירוף ולכמויות החלבון מהחי הבלתי הגיוניות שהתרבות שלנו צורכת, ואני מקווה שזה שינוי שבא לפה כדי להישאר…

אז חג עצמאות שמח יקרים, תחגגו, תבלו, ובעדינות עם הבשר.

נו, אז איפה אתם בסדר?

היי יקרים, זהו האביב כבר כאן במלוא הדרו וזה פשוט עושה שמייח בלב. אם כי במקרה שלי קצת פחות שמח באף.  רק למה קוראים לזה קדחת השחת אני רוצה לדעת, איפה בימינו יש בכלל שחת, מה אני רוקדת עם שמלה לבנה בגורן?  מין שם כזה פסטורלי ורומנטי לאף נוזל ועיניים מגרדות. אבל מילא מוכנה לסבול קצת בשביל האביב היפה הזה. אתמול היה יום השוויון בין היום והלילה ויום המועד הרשמי של תחילת האביב. זה קצת באיחור  לא?

צ'וצי' הכלבה שלי העירה אותי הבוקר בשעה בלתי נסבלת של שש ועשרים! שלחתי אותה חזרה למקומה בנהימה לא מנומסת, מה שלא הפריע לה לחזור אחרי 5 דקות, לדחוף לי את האף הקר שלה באוזן ולבקש שוב לצאת. קיללתי אותה, את אימא שלה ואת אימאימא שלה וקמתי לפתוח לה את הדלת. אחרי כל הזמן שהיא איתי היא כבר צריכה לדעת שאני לא נחמדה בבקרים! מצב הרוח שלי לא עשה עליה שום רושם והיא יצאה בקשקוש זנב. לעזאזל, מוקדם מדי בשביל לקום וכבר לא אצליח להירדם שוב, חששתי שאפילו כוס קפה לא תעזור במצבי. מקלחת יכולה להיות רעיון טוב בשביל להתעורר אבל אז חשבתי על אופציה מלבבת יותר, טבילת בוקר בעין ארובות! מים תמיד היו בשבילי התרופה לכל מצב רוח.

יצאתי  לכיוון המעיינות של עין ארובות. בדרך עברתי ליד הגינה הקהילתית הנחמדה של המושב, שתלו שם כמה עצי כליל החורש ועכשיו הם בשיא פריחתם. איזה יופי! פשוט מדהים . יפיפה העץ הזה כשהוא פורח, לא מבינה למה לא עושים אצלנו פסטיבל פריחת כליל החורש, כמו פסטיבל פריחת הדובדבן ביפן, נראה לי דרך מופלאה לחבר אנשים לטבע ולעצים. כשקצת  מתקרבים לעץ שומעים זמזום חזק של אלפי דבורים שרוחשות בין הפרחים ואוספות צוף, כמו מין אורגיה ענקית כזו של חיים ופריחה.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

אתם יכולים לדמיין לעצמכם,חורשה ענקית מלאה בעשרות עצים כאלו פורחים ביחד? המיוחד בעץ הזה הוא, שכל הפרחים יוצאים כמעט ביחד ולפני לבלוב העלים, כך שהעץ מתכסה בבת אחד בפריחה וורודה/סגולה ונהיה משאת נפשם של כל החרקים מסביב.

הלכתי בין השדות, נשמתי וניסיתי להיות שוב נחמדה אל העולם, בבוקר עוד היה יפה בחוץ, רוח קלה, קצת עננים, מקסים. הגעתי לברכה מוקדם, ושמחתי לראות שאני שם לבד. איזה כייף מתרחצי הבוקר עוד לא פה.  שמתי את הדברים בצד ונכנסתי למים, קצת קר, אבל שווה כל רגע!  אחרי כמה תנועות במים מתרגלים, זה בכל זאת לא הטמפ' של המעיינות בצפון.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

ולמי שתוהה, זו ברכה עונתית שאחרי החורף הגשום שהיה, היא מלאה עד למעלה במים צלולים,  נקיים ומדהימים לרחצה. יפה שם עכשיו מאוד וזה מחזיק כך עד סוף מאי או יוני. בקייץ הברכה יבשה ומתמלאת שוב בחורף הבא… אך, אין כמו טבילת בוקר לשיפור  מצב הרוח. מלמעלה ריחף לו בז מצוי, ובצד התרוממה לה להקת חסידות על זרם אויר חם. שחיתי, השפרצתי מים והייתי מאושרת כמו ג'מוס, טוב לא סתם מוצאי מאזור עמק החולה.

כשכבר הייתי בדרך החוצה, הגיעו אבא ובן דתיים לקיים את מצוות טבילת הבוקר. הרבה אנשים דתיים מגיעים לברכה הזו לעשות טבילה. אחרי הבוקר הזה אני משוכנעת שמצוות הטבילה היא  אחת מהמצוות היפות  שיש לדתיים, זה אכן משפר מצב רוח ומאפשר לאנשים שקמים על צד שמאל כמוני, להתחבר חזרה לעולם הרבה יותר סימפטיים.

נו, אז איפה אתם בפסח? או יותר נכון בנימה פולנית יותר: ננוווווווו אז איפה אתם בסיידר? שאלה מצחיקה נכון? אבל אני אוהבת לבדוק איפה חברי מעבירים את הסדר, זה תמיד גורר  תשובות משעשעות שלא לומר כל מיני סיפורי אימה.

בסדר הפסח בקיבוץ, כל חדר האוכל היה מלא בשורות ארוכות של ספסלים ושולחנות מכוסים במפות לבנות, צנצנות קטנות עם פרחי פשתה וורודה ושיבולים מהשדה. על הקירות היו ציורים גדולים של דניאל פרלטה הצייר האלמותי של הקיבוץ שהיה ממחיז קטעים מההגדה בתמונות ענק יפיפיות.  כרגיל הסדר היה ארוך מדי וכאשר אב הסדר נתן סוף סוף את ההנחיה שאפשר להגיש את האוכל, היו התורנים יוצאים בשורה מהמטבח עם המגשים. בגלל שישבו צפוף, אי אפשר היה להעביר את האוכל על עגלות הגשה, והתורנים היו סוחבים מגשי עץ גדולים שהוכנו במיוחד בשביל פסח.  על כל מגש היו 5-6 קערות  מלאות במרק קניידלך רותח. זה היה כבד הדבר הזה.  תמיד כשעברו מאחורי הייתי מתכופפת קדימה, עוצרת את הנשימה ומקווה שהתורן המתנשף עם המגש הכבד בידיים לא ישפוך לי מרק חם על הראש.

כמיטב המסורת ילדי כיתה א' של כל שנה היו צריכים לשיר את המה נשתנה. איתרע מזלי והכיתה שלי הייתה הכיתה הכי צעירה בקיבוץ  3 שנים ברציפות. לכבוד האירוע המכונן, קיבלנו סנדלים חדשות, מכנסיים קצרים חדשים (הבנים) וסרפנים קצרים חדשים (הבנות). כל שנה לבשנו את הבגדים החדשים והחגיגיים ועלינו על הבמה לשיר.  אממה, בערב פסח  עוד לא ממש חם ואנחנו ילדים קטנים עם סנדלים ומכנסיים קצרים עומדים על הבמה, מזייפים את המה נשתנה, וקופאים מקור! מה אני אגיד לכם,  חוויה  🙂

אני אבלה את הסדר השנה עם חברים במדבר  ונעשה יציאת מצריים כהלכתה. שקט, טבע, מדבר, חברים, גבי מים, מחצלות, הרים, חול ושמיים גדולים ופתוחים. יהיה מקסים. לא יודעת אם יהיה מאוד טעים עם חבורה של ירוקים, רוחניקים, מטפלים ומחוברים למיניהם 🙂 איך שהוא בחבורה הזו האוכל זה לא בדיוק מרכז ההתרחשות, אבל מילא,  נשלים בבית. זה נראה לי סידור טוב לבלות בטבע כשכל עם ישראל בבית ליד שולחן הסדר.  אחרי יומיים כשכולם גומרים לעכל את הארוחה הגדולה ומחליטים שרוצים לצאת לטייל, לחזור מהר הביתה  ולהסתגר בבית  עד שיגמר הטירוף על הכבישים.

בני ישראל הלכו במדבר 40 שנה? חחחחהההה  הצחקתם אותי, נראה אותם צולחים את כביש 65 בין צומת הסרגל לצומת מגידו בפסח, זו יציאת מצריים אמתית.

אז צאו, טיילו ונסו לא להיתקע בפקקים יותר מדי. הוספתי כאן את  המערכון האלמותי  של דודו טופז ז"ל שהיה סרוט בנפשו אבל גם מוכשר להפליא, ותאר בצורה מדויקת את היציאה לטיול של עם ישראל.

חג שמח יקרים, הרבה צחוק, שמחה, בריאות, ויופי!

דבי

העבודה היא חיינו..

בום, בום, בום, טטטרררררר…טטטטטטררררררר…..בום, בום, בום,  טטטטרררררר….                            .         ככה התחיל הבוקר  שלי היום, כפי שהוא מתחיל לצערי כל יום בשבועות האחרונים. הבן של בעל הבית שלי בונה בית חדש במגרש שבשוליו אני גרה, ואני מתעוררת לתוך אתר בניה רועש כל בוקר ב6.45!!  כוס אמק, איזה מין שעה זו לקום?   פשוט התעללות בגוויות, בעיקר לאנשים כמוני שהפער בין הזמן שבו הם קמים לזמן שבו הם גם באמת מתעוררים הוא לפחות שעה וחצי. כן אני מודה, אני לא מישהו שאתם רוצים לפגוש כשהוא רק מתעורר ולפני הקפה. אחרי הקפה ואחרי שעה ומשהו לפחות של התחברות לעצמי אני כבר ממש נסבלת, אבל לפני, לא מומלץ!

טוב, קיללתי, קמתי, התאוששתי,  וכאשר שגיא התקשר לשאול אם בא לי לבוא לעבוד אתו בבית קפה, אמרתי יאללה, רעיון טוב להתרחק מכל הרעש הזה. בדרך כלל אני מעדיפה לעבוד מהבית, ככה הכי נוח, לא צריך לצאת מהפיז'מה (שכבר הפכה בשנה האחרונה למותג האישי שלי) לא צריך לנהוג ולא צריך לזוז בכלל,  slow  הרי נהיה הססמה הקבועה שלי. אבל אתר הבניה שישב לי על הראש הוציא אפילו אותי מהפיז'מה ושלח אותי החוצה לעבוד בקפה בכרכור.

זה קונספט נחמד לעבוד בבית קפה. תמיד כל האנשים האלו שיושבים  להם מאחורי מסך המחשב ומקישים במרץ, נראים לי כל כך  עסוקים וחשובים, מצד שני יכול להיות  שהם רק גולשים באתרי פורנו, אין לדעת. אבל בכל זאת זה נראה מרשים. חשבתי על איך השתנה כל עולם העבודה שלנו בעשור האחרון (פחות או יותר ), איך פעם זה היה די ברור שיוצאים לעבודה בבוקר וחוזרים מתי שהוא לקראת סוף היום. היום המון אנשים עובדים מהבית, והעבודה והחיים מתחברים להם למין רצף כזה . עובדים, עושים כביסה, עובדים, מבשלים משהו, עובדים, קופצים לקניות, חוזרים לעבוד. אין גבולות ברורים. זה נוח לעבוד מהבית לא צריך להתלבש, לצאת מהבית, להיכנס לאוטו, להיתקע בפקקים, להתעצבן, לפגוש אנשים מעצבנים במשרד,לעבוד עד סוף היום,  להיכנס לאוטו, להיתקע בפקקים בדרך חזרה, לחפש חניה, וחוזר חלילה ביום שלמחרת. אבל מסתבר שיש לעבודה הנוחה הזו מהבית גם מחיר לא פשוט…

אני חושבת שלפעמים זה חשוב שיש גבולות ברורים בין עבודה לבית. שהרצף הזה של עבודה שנכנסת לכל השלבים של החיים בבית לא עושה לנו טוב, זה אולי נוח אבל לא ממש בריא. יש היום  הרבה אנשים שלמרות שהם כן עובדים מחוץ לבית, מוצאים את עצמם חוזרים הביתה אחרי יום עבודה, ואז בערב שוב חוזרים למחשב רק כדי להשלים משהו קטן, ושוב נשאבים לעבודה. כמו מין רצף כזה שלא נגמר. עם כל מכשירי הסלולאר החכמים, המחשבים הניידים, הטאבלטים ושאר מרעין בישין, קשה להתנתק ולשים את הגבול הברור בין עבודה ובין חיי הפנאי. הכל מתחבר למין רצף כזה. קשה למצוא את הרגע הזה שבו שמים את הכל מאחור, נרגעים, מנקים את הראש ויודעים "זהו גמרתי לעבוד היום". עכשיו אני פנוי לנוח, לשחק, לפגוש חברים, להיות עם הילדים, לעשות מה שבא לי. ככול שאנחנו יותר מחוברים וזמינים בשלל מכשירי המעקב שיש עלינו, נראה לי שהרגע הזה נהיה  יותר ויותר נדיר.

יש גם מחיר של בדידות וניתוק כשעובדים רק מהבית. אני חושבת שרובינו צריכים את האינטראקציה הזו עם אנשים אחרים כדי להפרות את עצמנו, לחשוב ביחד על רעיונות חדשים, להתלבט, להתפתח, לחלום ביחד. זה קשה לצמוח ולהתחדש רק מתוך עצמנו, בלי גירויים ואתגר שמציבים לנו אנשים נוספים.

בבית ההאב בתל אביב יוצרים חלל עבודה משותף, שבא לתת פתרון בדיוק לדבר הזה של אנשים שעובדים מהבית או מבית הקפה, ומחפשים מסגרת שבה יוכלו לעבוד באופן קבוע או מדי פעם. יוכלו לפגוש אנשים נוספים, לחשוב אתם יחד, להתלבט, ליזום פרויקטים משותפים, להתחדש. הייתי שם כמה פעמים והתרשמתי מאוד,אם הייתי תל אביבית הייתי שמחה לעבוד שם.

לפעמים כשאני מסתכלת החוצה מהחלון שלי בבית ורואה את הפועלים שבונים את הבית מאחורי, יוצא לי לחשוב, מעניין מי הם ומה שלומם, מה הם חושבים על העבודה שלהם ואיך הם מרגישים כלפיה. מעניין אם הם אוהבים אותה או לא. האם היו רוצים לעבוד במשהו אחר. הבן של בעל הבית שלי הוא עו"ד ויוצא כל בוקר לעבודה לבוש יפה במכנסים שחורים וחולצה לבנה. נכנס לאוטו מרשים (אל תשאלו איזה, אין לי מושג אבל יפה, בצבע שחור) ומפליג לשגרת היום שלו. מעניין אם  הם היו רוצים להיות כמוהו? או אולי כמוני שיושבת בכיסא מול השדות ובוהה, או כותבת על המחשב מחשבות משונות. מצאתי באינטרנט  הרצאה מרתקת מבית היוצר של TED. המרצה הוא  מייק ראו מנחה התכנית "עבודות מלוכלכות" של ערוץ דיסקברי. הוא מדבר שם על שינוי התפיסה הנדרשת מצד התרבות שלנו כולה, כלפי העבודות "השחורות" כפי שאנו מגדירים אותם, שווה.

חיבוק יקרים, ואל תעבדו קשה מדי…

מגע של רופא

שלום יקרים, מה שלומכם?

אני בסדר, מתחזקת ומתאוששת לאט.  יש ימים טובים יותר ויש פחות אבל בסך הכל המגמה חיובית. כשחשבתי על הפוסט הקרוב ועל מה אני רוצה לכתוב בו, עלו לי כל מיני דברים שונים ומשונים. רציתי לכתוב על הכנס המקצועי שהייתי בו, על האביב, ועל מאמר מעניין בנושאי מזון. על הכל עוד אכתוב בהמשך, אבל נתקלתי באינטרנט בהרצאה מדהימה שכל כך הזדהיתי אתה שלא יכולתי להתעלם. זה העלה בי כל כך הרבה זיכרונות מאפיזודות שונות שחוויתי בבית החולים שפשוט הנחתי את כל הנושאים האחרים בצד ואני מקדישה את הפוסט  לנושא הזה.

לאורך כל תקופות האשפוז שלי, ובכלל בכל הביקורים הלא מעטים שלי בבית החולים בשנה האחרונה, שמתי לב כמה מעט הרופאים נוגעים בחולים. כבר אין כמעט בדיקות גופניות, מישוש, סקירה, בדיקה ומגע בכלל בין רופא לחולה. אני זוכרת שזה נראה לי די מוזר שכל האינפורמציה עלי בעצם נובעת כמעט רק מכל הבדיקות והסקירות שנעשות על ידי כל מיני מכשירים משוכללים ובדיקות מעבדה למיניהם. חשבתי לעצמי, נו טוב, אני באה לעולם הזה אחרי שנים של טיפולים רק ע"י מטפלים של הרפואה המשלימה ששם למגע יש ערך רב ואולי זו רק אני המוזרה שחושבת שזה חשוב.

בשיחה מעניינת שהייתה לי עם אחד האחים הוותיקים העליתי את השאלה הזו בפניו, והוא סיפר לי שאכן היום הרפואה בישראל שנחשבת לאחת הרפואות הטובות בעולם, מתבססת המון על אבחון ממוחשב והרבה פחות על מגע ואבחון פיזי של החולה.

הוא סיפר לי שברוסיה שם עבד כאח לפני שעלה לארץ, המצב היה שונה. האמצעים המשוכללים  (מכוני MRI ,CT אולטראסאונד וכד') לא היו זמינים בכל מקום והרופאים עשו הרבה מאוד אבחונים בעזרת בדיקות פיזיות ידניות. פשוט מיששו, הקשיבו, האזינו ללב ולנשימה, הסתכלו בעיניים ובגוף כולו. תחקרו את החולה, דיברו אתו הרבה יותר וביססו על כך האבחנה שלהם. כששאלתי אותו מה לדעתו עדיף, הוא אמר שאכן הרפואה בארץ טובה יותר לדעתו אבל שהרופאים,  בעיקר הצעירים יותר, כבר לא יודעים לאבחן את החולים ללא כל המכשור הרפואי שעומד לצידם. בניגוד לרופאים ברוסיה שרק ע"י האזנה מוקפדת בסטטוסקופ ידעו להגיד הרבה מאוד על מצבו של החולה. הרופאים כאן כבר לא צריכים לעשות את כל הבדיקות האלו כי יש לצידם את כל המכשור הממוחשב והם לאט לאט מאבדים את היכולת לעשות אבחונים ידניים שאינם מתבססים על סריקות וסקירות וצילומים והדמיות ממוחשבות.

וזה טוב או רע ליהודים (וגם לגויים לצורך זה), אני שואלת את עצמי… זה לא שאני נגד קידמה, ממש לא, אבל לכל אורך תקופת האשפוז הלא קצרה שלי, הייתה לי תחושה שכולנו, גם הרופאים וגם החולים משלמים מחיר יקר על הניתוק הזה. על כך שרוב האבחון מתבצע כיום ע"י מכשירים והדמיות. מעבר לעובדה ולחשיבות של שימור הידע והיכולות האלו אצל  הרופאים, נראה לי שמשהו בעל ערך אבד בכך שכבר אין כמעט מגע בין חולה לרופא. אני זוכרת שהרופאים שהכי חיבבתי במחלקה היו אלו שהתיישבו לי על קצה המיטה, הסתכלו לי בעיניים, ושאלו, מה שלומך? ואז גם הקדישו רגע נוסף לבדוק אותי. לשים יד על הבטן, להאזין עם סטטוסקופ,  להקשיב.. לא יודעת אם הם היו רופאים טובים יותר מהאחרים, אבל עליהם יותר סמכתי.   ושוב חשבתי שזו רק אני עם השטויות שלי שחושבת שלמגע ולמילה טובה יש כוח מרפא לא פחות מתרופה, והנחתי לזה.

היום נתקלתי  בהרצאה המדהימה הזו , של רופא וסופר אברהם וורגהיס שמדבר ממש בדיוק על זה, ולא יכולתי שלא להביא אותה לפה. אז אתם מוזמנים להקשיב להרצאה המקסימה שלו, שאצלי פשוט העלתה דמעות בעיניים…

דבי

למה כלב?

שלום יקרים מה שלומכם?

לפני יומיים התעוררתי פתאום באמצע הלילה עם רגליים קפואות לגמרי. אני שונאת לגרוב גרביים למיטה, ובדרך כלל שמיכת הפוך עושה את העבודה, אבל הלילה היה קר במיוחד, והרגליים שלי קפאו. מה עושים, מה עושים, לא ממש בא לי להתחיל באמצע הלילה לקפוץ במקום בשביל לעורר את זרימת הדם, או להוציא מהארון את הסדין החשמלי שקבור שם, אחרי שהחלטתי שהוא לא אקולוגי. חיפשתי פתרון לעצלנים, פשוט ומיידי לביצוע. מה יכול לחמם רגליים קפואות באמצע לילה קר?

צ'וצ'י הכלבה שלי ישנה לה באין מפריע בסלסלה שלה בסלון. בדרך כלל היא יודעת שאסור לה לעלות לי על המיטה, אבל היה מדובר פה בפיקוח נפש, או לפחות בסכנה שהרגליים שלי יהפכו לרגל קרושה. שריקה קלה והגברת מגיעה בכשכושי זנב שמחים לא מבינה מה פתאום זכתה לאישור להיכנס למיטה שלי באמצע הלילה. הופ, הופ וטפיחה קלה על השמיכה והיא קופצת בחשש ובשמחה גדולה על המיטה. אני, אגואיסטית שכמותי רוצה להסביר לה שתפקידה לשכב לי ליד הרגליים ולחמם אותם. היא, שלא מבינה מה המזל הטוב הזה שנפל עליה, דווקא רוצה להראות לי את אהבתה הגדולה. היא נצמדת לי לחזה, מניחה לי את הראש על הצוואר ונושפת לי לתוך האוזן. עם כל האהבה הגדולה שלי לישון "כפיות" זה בכל זאת לא מה שהתכוונתי. אחרי קצת משיכות ודחיפות, מיקמתי אותה ליד הרגליים שלי שאכן התחממו מיד. מדהים איזה חום פולט היצור הקטן הזה. ולפני שתאשימו אותי בניצול הכלבה שלי למטרות לא ראויות ושהארגון לצער בעלי חיים יאשים אותי בדוג אביוז, אציין שגם היא זכתה ללילה מפנק מתחת לשמיכת הפוך שלי.

ככה נראית כלבה מאושרת באמצע טיול

ככה נראית כלבה מאושרת באמצע טיול

בבוקר יצאנו לטיול בשדות. אין כמו לראות כלב מאושר רץ לפניך מלא מרץ ואנרגיה, זה לבד כבר סיבה טובה לצאת מהבית. בכלל, גיליתי שמאז שאני מגדלת כלבה בבית, משהו כמו 6 שנים בערך, אני פשוט הולכת יותר ברגל ומטיילת יותר בסביבה. ככה זה, כשהכלבה שלי תולה בי עיניים גדולות שאומרות "נו, מתי נטייל כבר" אני נמסה די מהר ומשתדלת לטייל לפחות טיול משמעותי אחד ביום. זה בנוסף לסיבובים קצרים ליד הבית שהיא עושה באופן עצמאי. כשאני עצובה, צ'וצ'י קופצת לידי על הספה, מניחה את הראש שלה על הרגל שלי, מביטה בי בעיניים עגולות, חומות ונאמנות עד אין קץ, כאומרת, "אל תדאגי אני כאן הכל יהיה בסדר".

יש כל כך הרבה דברים טובים בלגדל כלב (ויסלחו לי אוהבי החתולים שגם להם יש הרבה דברים נפלאים, אני פשוט בן אדם של כלבים). כלב מקבל אותך בשמחה כשאתה חוזר הביתה, לא משנה איזה יום מחורבן היה לך. האישה או הבעל ינידו עפעף, הילדים אולי ירימו את הראש מהמחשב, אבל הכלב? הוא יפרוץ בקפיצות, יקיף אותך במעגלים, יתלהב וישמח כאילו אתה באמת מרכז העולם. רוצה להרגיש חשוב ומשמעותי למישהו לא משנה מה? אמץ כלב. רוצה לשמור על כושר, ולהקפיד על הליכה באופן קבוע? אמץ כלב. רוצה תוספת שמחה לבית, מישהו שיחמם לך את הרגליים, מישהו שיקבל את פניך תמיד בשמחה ושיחשוב שאתה משהו (גם כשאתה לא..), אמץ כלב. מחקרים שנעשו עם אנשים בגיל השלישי שגידלו חיית בית כל שהיא, גילו כי אנשים אלו שמרו על בריאות יותר טובה, אופטימיות, שמחת חיים, קשר עם הסביבה, והיה להם יותר טעם ומשמעות לחיים.

יש כל כך הרבה כלבים מדהימים ומקסימים שממתינים לבית בכלביות, זה כל כך פשוט לתת להם בית, והם נותנים כל כך הרבה בתמורה. לפעמים אנשים אומרים לי, "כן הייתי רוצה לגדל כלב, אבל אני הרבה שעות לא בבית", נכון, יש לנו את החשיבה הזו שאי אפשר להשאיר את הכלב רוב היום לבד, אבל גם אם הכלב סגור 8-9 שעות ביום לבד, ואז אתם חוזרים הביתה ולוקחים אותו לטיול, אז הוא כבר ממש בסדר. כל בית שלא תתנו לו, גם אם לא אידאלי, זה הרבה יותר טוב מכל אופציה אחרת שיש לו בכלביות השונות. נתת לכלב אוכל, קצת יחס חם, טיול, ובית חם, וזה כבר הרבה, הרבה, הרבה יותר מכל מה שהכלבים מקבלים בפנסיונים ובמכלאות השונות. הנה מאמר שמסביר הכול עוד יותר טוב ממני.

זה כלב ששואל "מתי כבר נצא לטיול"?

זה כלב ששואל "מתי כבר נצא לטיול"?

אז יקרים, אמצו כלב זה כל כך פשוט ונותן כל כך הרבה בתמורה, ועל הדרך תרוויחו מעשה טוב של הצלת כלב אחד נוסף מהחיים האומללים של הכלבים חסרי הבית.

דבי

ככה נראית צ'וצ'י כשהיא לא נקראת לדגל, לחמם לי את הרגלים.

ככה נראית צ'וצ'י כשהיא לא נקראת לדגל, לחמם לי את הרגלים.

יותר נשים בכנסת, זה טוב לנו?

שלום יקרים,

זהו, נגמרו הבחירות. היה מעניין, ולי היה משמח במיוחד לראות שהסקרים לא ממש ידעו לחזות את התמונה המדויקת. לא יודעת למה, אבל  זה תמיד משמח אותי שהסקרים מפקששים. סתם לא אוהבת שטוחנים לי בשכל  שהכול ידוע מראש, ושהכול ברור. ככה אני, אוהבת הפתעות ומהפכים. התחלתי את הבוקר בקריאת  עיתון הארץ,  והמאמר הזה   תפס לי את העין. מסתבר שהכנסת הקרובה תהיה הכנסת עם מספר הנשים הגבוה ביותר מאז קום המדינה. 26 חברות כנסת תכהנה במשכן המכובד. מכובד!? טוב לא תמיד, אבל כך נהוג לקרוא לו. התחלתי לחשוב לעצמי, בסדר יותר נשים בכנסת זה נחמד, קידום חוקים שמקדמים את מעמד האישה ואת השוויון בין המינים זה מאוד חשוב, אבל מעבר לזה, מה זה אומר בעצם? האם יש פה באמת הזדמנות לשינוי מהותי?

צרפתי פה כמה "פנינים" של חברות כנסת מהקדנציה הקודמת.  התנהלות קשה, כוחנית, לא קשובה לאחר, של חברות כנסת שלא הייתי רוצה לפגוש בלילה בסמטה אפלה. קבלו את מירי רגב,  אנסטסיה מיכאלי וכדי שלא תגידו שאני מטה את התמונה  (כי נטיות פוליטיות דווקא יש לי) גם את  חנין זועבי  מהצד השני של הקשת הפוליטית. 

מה אני אגיד לכם, זו לא התנהלות נשית שהייתי רוצה לראות. ולא בגלל שאני מצפה מאישה להיות שקטה, נחמדה, מנומסת וכנועה. ממש לא!! להפך, אני מאחלת לכל אישה בכנסת  לדבר בקול צלול, בטוח, בהיר וברור, ואז… שתנשום ותקשיב לצד השני. זהו, זה הכל, פשוט להקשיב! דברים קסומים יכולים לקרות כשאנחנו באמת מקשיבים. נשים נבחרות ויקרות, אם באמת אתן רוצות לקדם שינוי משמעותי, אנא התחילו בשינוי ההתנהגות השיח הציבורי בכנסת. תובילו התנהלות מכבדת של הקשבה וסובלנות, שמתמקדת בחיפוש אחר הדומה  ולא  אחר השונה. תכירו באמת אחת את השנייה, בקרו זו בביתה של זו, גם אם זה בשטחים רחמנה לצלן, או בכפר ערבי, רחמנה לצלן פעם שנייה. נסו להכיר את בני הזוג, את הילדים. טילו ביחד, עשו ארוחות משותפות, בלו ביחד. תכירו, דברו, שתפו זו את זו במאוויים שלכם, בחלומות, בחזון, וגם בקשיים, בצרות בשיברונות הלב. נסו באמת להבין מאיפה כל אחת מכן באה, ואז להבין גם מה מנחה אותה בתפיסת עולמה.

אל תיפלו גם אתן לתפיסה הכול כך שטחית וכוחנית שמי שצועק יותר חזק גם צודק יותר, וגם זוכה ליותר נקודות אצל הציבור. אתן מספיק חזקות בשביל להרשות לעצמכן להקשיב, להכיל, לוותר, להתגמש, ולהישאר עם ראש פתוח לתפיסת העולם של מי שמולכם. המחאה החברתית שהוציאה מאות אלפים לרחובות בקיץ שעבר, הבהירה שהדיון הישן של אנחנו והם, החלוקה הכול כך מעצבנת לסקטורים וקבוצות נפרדות, כבר ממש נמאסה. תתחילו מהדברים שעליהם אתם מסכימות תקשיבו, תכירו, תיבנו אמון זו בזו, ואז לאט לאט אולי תגלו שהדברים עליהם אתן לא מסכימות הולכים ומצטמצמים.  זה כבר מזמן לא צריך להיות או, או, אלא גם וגם.

 מהפכת הנשים מאמר נוסף שמשך את תשומת לבי בנושא הנ"ל, מוזמנים לקרוא. 

אז יותר נשים בכנסת זה טוב לנו? אז כן, בעיקרון זה טוב. צריך  לקדם נושאים חברתיים רבים ושונים, ואין ספק שיש עוד המון עבודה לעשות לקידום השוויון בין נשים וגברים בחוק ובחיי היומיום. אבל אם ההתנהלות שלהן תהיה דומה במשהו לדוגמאות שהבאתי למעלה, מצטערת הן לא זוכות לתמיכתי אפילו שהן נשים.  אני מקווה שימצאו מספיק נשים אמיצות שידעו להוביל  שינוי עמוק בתרבות הדיון והשיח הציבורי. נשים שידעו להתגבר על הפיתוי להתחבר לתרבות הכוחנית, הצעקנית, והשטחית. להתגבר על הפחד ממה ששונה ואחר, וליצור פה מציאות אחרת. במקרה כזה הן יזכו לתמיכתי המלאה גם אם הן חובשות שביס וגרות בשטחים רחמנה לצלן פעם שלישית.

הזכרתי פה בעבר מאמר  על  מנהיגות אחרת אז הנה יש דוגמאות מעוררות השראה מהעולם הגדול שמעידות שלא חייבים להיצמד למוכר ולישן, אפשר להעז וליצור פה משהו אחר.  אז הלוואי ועכשיו בעזרת כל הנשים החדשות בכנסת, זה גם יקרה.

חיבוק יקרים, להשתמע,

דבי

מחר הבחירות!!

שלום יקרים, זהו אחרי כל הרעש והבאזז שהיה באינטרנט ובחדשות לאחרונה, מחר נגמר החלק הראשון של הבלגן בבחירות עצמן, ואז יבוא החלק השני ואולי היותר מעצבן אפילו, שבו המסחרה על ההרכב של הקואליציה תביא לי ולעוד רבים וטובים את הג'אננה. אני חושבת שזה השלב שבו הערכים ותפיסת העולם של כל מועמד ומפלגה עומדים למבחן הגדול.

האם נעמוד במה שהבטחנו? האם נתפשר ועד כמה, איפה נוכל להשפיע יותר, מבפנים או מבחוץ?  אני לא לגמרי בטוחה מה התשובה הנכונה לזה. האם עדיף להתפשר ולעשות שינוי מבפנים מתוך הקואליציה או להישאר כאופוזיציה נשכנית מבחוץ. איפה באמת המועמדים שבהם אני תומכת יעשו את המקסימום? מכמה וכמה הרצאות ששמעתי מחברי כנסת במהלך השנים האחרונות הבנתי עד כמה העבודה הפרלמנטרית חשובה גם כשחברי הכנסת באים מטעם האופוזיציה. גם אז יש להם כוח להעביר חוקים ולקדם דברים חשובים לאיכות חיינו. אבל אין ספק שעדיין את הכיוון העיקרי מוביל ראש הממשלה הנבחר והשרים.

מה שהיה מעניין לראות במהלך הקמפיינים של המפלגות השונות זה עד כמה המחאה החברתית של הקיץ שעבר הצליחה להכניס את המסרים של צדק חברתי לתוך השיח הפוליטי ממש אצל כל המפלגות. מי אמר שהמחאה לא עזרה? עזרה ועוד איך!  אולי לא השיגה מהפך גדול ומיידי אבל גרמה לשינוי בדרך שבה פתאום כולם מציגים את עצמם כחברתיים.

האמירות "אין למי להצביע", "שום דבר לא יעזור" "הכול אותו חרא" וכד', עדיין מעצבנות אותי אבל אני מנסה לחשוב מה מקורם, מה זה אומר בעצם? זה מצביע על ייאוש, על תחושה ששום דבר לא יעזור, על חוסר אונים, על תחושה שמה שהיה הוא שיהיה. תחושה שהשיטה דפוקה, שאין בעצם מי שאכפת לו, שכולם אותו דבר ועוד. מעניין שכאשר אני חושבת למי להצביע יש לי לפחות 4 קולות שהייתי שמחה לחלק בין מועמדים ומפלגות שונות. למה?, מה ההבדל?

אולי כי אני אופטימית חסרת תקנה. אולי כי הייתי שותפה לא מעט פעמים לתהליכים של שינוי שכולם אמרו שלא יצליחו והצליחו בכל זאת. אולי כי אני לא חושבת שיש שחור ולבן בפוליטיקה ויכול להיות כפי שגם קורה, שמי שאני ממש לא מזדהה עם דעותיו המדיניות, מקדם חוקים חברתיים שאני מאוד בעדם. ובעיקר כי זה מה יש ואני לא מוכנה לשבת מהצד ולא להשפיע.

מצורף סרטון מעניין מבית היוצר של אניי לאנורד, האישה והארגון שיצרו את "סיפורם של הדברים" (the story of stuff)  והשפיעו על דעת הקהל בארה"ב ובעולם כולו. סרט שתרם לקידום המודעות לנזק שגורמת תרבות הצריכה שלנו לסביבה ולחיים של כולנו. כאן היא מדברת על הנזק ההרסני שגרם התיקון לחוק שעבר בבית המשפט העליון בארה"ב שבו תאגידים וגופים מסחריים הורשו לתרום כספים ללא הגבלה למועמדים אלו ואחרים במערכת הבחירות האמריקאית. כיצד תאגידים גדולים חוסמים בעזרת כספים ותרומות לפוליטיקאים, העברה של חוקי סביבה ובריאות שאמורים להגן על האזרחים. מי אמר הון שלטון ולא קיבל?

תצביעו נכון ואל תוותרו על מעורבות ואכפתיות גם אחרי הבחירות,

דבי.

מנהיגות אחרת

שלום יקרים, מה שלומכם?

אני עכשיו בהתאוששות מביקור נוסף בבית חולים הלל יפה. הפעם זה נגמר בבכי או יותר נכון בניתוח נוסף. אחרי הרבה שעות של כאבים קשים שלא פסקו וניסיונות חוזרים לפתור את הבעיה בדרכים שמרניות יותר, שום דבר לא עזר  והטיסו אותי לחדר הניתוח לניתוח דחוף. לדעתי בקצב  הניתוחים הזה אני  תורמת לכרטיס אדי כבר בחיי. יצאתי משם ארוזה ותפורה והבטן שלי נראית כרגע כמו מתנה לחג המולד, סימנים אדומים וכחולים, וקשירות שתי וערב. בחיי רק הנצנצים המוזהבים חסרים…

ההתאוששות קלה יותר מהניתוח הקודם אבל בחיי שהייתי מוותרת בשמחה על הניסיון הנוסף הזה, הלוו מי שהוא שם למעלה שומע?! אולי מספיק כבר!?

אז בינתיים אני בבית בהחלמה ומנצלת את הזמן לכתוב שוב.

הבחירות כבר ממש כאן, למי אתם מצביעים? אני מצביעה למרץ. ואם זה יהיה תלוי בי אשמח שגם ארץ חדשה יעברו את אחוז החסימה ויכנסו לכנסת. התרשמתי מהסרטים שלהם ומכל החומר שהעלו לאינטרנט וחשוב שמי שמכיר את השיטה מבפנים יהיה שם כדי להשגיח.

לא חשוב מה תצביעו זאת אומרת כן חשוב לי מה תצביעו אבל אני לא רואה את מקומי כמשכנעת לכאן או לכאן רק דבר אחד תעשו, תצביעו!! לא מצליחה להבין את מי שלא מצביע, כאילו מה? לתת למישהו אחר להחליט בשבילך? מה הצבעת מחאה כזו, כנגד השיטה? השיטה מחורבנת, זה נכון, אבל לא להצביע בכלל זה פשוט לתת למישהו אחר את האחריות. יענו, אני לא מפה, לא איכפת לי, אני מסרט אחר. זה ממש מעצבן אותי. לא מצליחה להבין מה מחאתי פה, רוצים לשנות? אחלה, אני אתכם, אבל כרגע זה מה שיש וצריך לתת את הקול שלנו למי שהכי נראה לנו.

גם לא נכון בעיני להגיד "שאין למי להצביע" או " שכולם אותו דבר"  לא כולם אותו דבר וישנם היום הרבה כלים לבדוק את חברי הכנסת. איזה חוקים הם קידמו, מה הייתה הנוכחות שלהם בדיונים ובהצבעות השונות, מה היה פועלם בכנסת היוצאת. יש את הדיווח המרשים של המשמר האזרחי גוף שקם אחרי המחאה של הקיץ בשנה שעברה ושם לו למטרה לעקוב אחרי הפעילויות של חברי הכנסת בעיקר בוועדות השונות ולדווח לציבור. הנה הקישור לכתבה עליהם.

אין שחור ולבן וגם אם אין  מפלגה שעונה בדיוק על כל הרצונות שלכם, אז מצביעים עבור חבר הכנסת שהפעילות שלו נראית לנו הכי נכונה ומקדמים את המפלגה שלו כדי שהוא יכנס. צריך לזכור שהעבודה הפרלמנטרית היא עבודה קשה ושחורה והרבה מאיכות חיינו נקבעת בשורת החוקים שחבר כנסת זה או אחר הצליח להעביר בשבילנו. ובשביל זה דרך אגב הוא ממש לא צריך להיות חבר בקואליציה.

ושאלה נוספת שמטרידה אותי, מתי ניגמל מהחיפוש אחרי "מנהיג חזק" שיוביל אותנו בבטחה אל מול השקיעה?

מתי נפסיק לחפש מין אבא גדול כזה שיגיד לנו מה נכון, ומה לא, במה להאמין ומי צודק. מתי נפסיק לחפש סוג של בטחון מזויף בנהיגות חזקה ובמנהיג חזק, מתי נבין שמנהיג כדאי שיהיה יותר גמיש וחכם מאשר חזק ובעל אגו גדול.  מתי נתבגר כבר ונפסיק לסמוך על מי שהוא שיודע טוב יותר מאיתנו, ניתן לו את המפתחות ונלך לישון לעוד 4 שנים? מתי נפסיק לחפש מנהיג ונתחיל לחפש חזון?

חיפשתי קצת דוגמאות בעולם לסוג אחר של הנהגה למשהו שמדבר אחרת שמרגיש אחרת, הנה מאמר מעורר השראה של מנהיגות מסוג אחר באיסלנד.

מה אני אגיד לכם, מעורר קנאה… הלוואי שבמערכת הבחירות הבאה גם אצלנו.

להתראות יקרים, ולכו להצביע,

דבי

המלחמה בעזה

אהלן יקרים, מה שלומכם?

מזמן לא כתבתי… לזכותי יאמר (או לחובתי תלוי איך מסתכלים על זה), שביליתי שוב כמה ימים בפנסיון של הלל יפה, (האוכל עדיין לא משהו…) ואז סתם הייתי חולה בבית, והייתי עסוקה בלקדם את הפרוייקט של הבית הירוק בחריש,(פוסט על זה בקרוב). בקיצור, הנה חלף לו חודש ואני לא הצקתי לכם בהגיגים.

אבל הנה אני חוזרת…

במוצאי שבת אחרי הצהריים חזרתי מביקור בקיבוץ והתחלתי את דרכי דרומה. מזג האוויר השבת לא היה נעים במיוחד. עוד לא היה שלג בחרמון ומטיילי הקיץ כבר התפזרו, בקיצור ציפיתי לנסיעה רגועה דרומה ללא תנועה מיוחדת וללא בעיות. אז ציפיתי… וציפיות כידוע יש רק לכריות.

כבר בצומת עמיעד נתקלתי בטור מכוניות צפוף. כשהתקרבתי ראיתי שהעומס נוצר בגלל שני מובילי טנקים ענקיים שהתנהלו להם בדרך. חשבתי מילא, נעקוף אותם ונמשיך, אבל צה"ל כנראה חשב אחרת. נקלעתי לשיירה ענקית של מובילי טנקים שהתנהלה בכבדות לכל אורך הכבישים מהצפון למרכז. מובילים עמוסים מצפון לדרום ומובילים ריקים מדרום לצפון. כל כמה מאות מטרים הייתי צריכה לעקוף מפלצת גדולה נוספת. וזה ענק הדברים האלו.

כשעמדתי במקביל אליהם קצה האוטו שלי לא הגיע אפילו לקצה הגלגל שלהם, ואיזה רעש, כל הכביש רעד, מפחיד לנסוע במקביל לדבר הזה. זה גדול ומרעיש והמכוניות נראות כמו חגבים קטנים לידו. והנה עוד אחד ועוד אחד, לא נעים… ממש תחושה של מלחמה מתקרבת…

רציתי לצעוק להם, " היי תעצרו! תעצרו! לאן אתם נוסעים?!, רגע!! בטח יש פתרונות אחרים, חכו!! זה הרגיש כמו תנועה שנדחפת קדימה בכוח לא יתואר שפשוט אי אפשר לעצור אותה.

נזכרתי בסצנה המפחידה של הסטודנט מול הטנק בכיכר בסין. לא שפה היה טור אחד לעמוד מולו, וגם אם כן, זה פשוט מפחיד מדי…

זה הרגיש רע, כמו מכונת מלחמה ענקית שיוצאת לדרך ושהקפיץ שלה נדרך עד שכבר כמעט בלתי אפשרי לעצור אותו. ועכשיו מחכים, ובדרום מתגוננים מהפגזות שלא נפסקות ובעזה ההרס הולך וגדל, ומה?! מה השתנה? לאן אנחנו הולכים שלא היינו בו קודם? מי צודק הפעם? מי התחיל? מי ינצח? מי יגיד את המילה האחרונה? כמו שני ילדים שרבים עד שבאה הגננת להפריד ואז מנסים להרגיע את עצמם ולהתנחם בכך שהפעם הם ניצחו, הם גרמו "לצד השני" אבדות גדולות יותר.

אני מרגישה שהשאלה "מי צודק", היא השאלה שמכשילה אותי שוב ושוב, ובכל פעם שאני מנסה לפתור אותה אצלי בראש אני מגיעה למבוי סתום. כי אין באמת צודקים וטועים פה וגם אין טובים ורעים רק אנשים ונשים ילדים וזקנים שמנסים לקיים חיים נורמליים בסיטואציה בלתי אפשרית. ובכל פעם שנתרכז בשאלה "מי צודק" נגיע שוב לאותו מבוי סתום. אין צדק, המציאות היא אוסף של סיפורים כאשר כל צד בוחר בסיפור שבו הוא רוצה להאמין. אין צודקים וטועים ואין אמת אחת שמתארת את ההיסטוריה הכאובה של הסכסוך.

אין צדק, יש רק את הכיוון שאליו אנחנו רוצים לכוון את החיים שלנו, ואז לפעול בהתאם.

רוצים להמשיך להיות צודקים וחזקים, בסדר, אבל יש לזה מחיר כבד.

רוצים לנסות לעשות שינוי? להעיז ולנסות משהו אחר? גם לזה יש מחיר אבל פה לפחות יש סיכוי שאולי גם נצליח ליצור פה משהו אחר.

אין לי פתרון קסם, ממש לא, רק רצון לראות מנהיגים שמעיזים לחשוב אחרת, שמעיזים לקדם אג'נדה של שלום גם אצלנו וגם אצלם. ובשביל זה צריך קודם כול להרפות מהשאלות "מי צודק" "ומי התחיל" ולהחליף אותן בשאלה, "איך אני רוצה לראות את החיים שלי פה באזור בשנים הבאות?" מה באמת אני רוצה ליצור? איזה מין עתיד אני רוצה לבנות פה? ומשם להמשיך הלאה…

בקמפיין לנושא בטיחות בדרכים כבר הריצו את הסלוגן, "אל תהיה צודק, תהיה חכם" ואני מוסיפה, "אל תצא גבר", כי אם גבר במובן הזה הוא מי שדרס את יריבו חזק יותר, השכיב אותו, השפיל אותו והראה לכול העולם כי הוא חזק יותר,כי הוא ניצח, ולו יש יותר גדול. אז גברים כאלו אני ממש לא רוצה ואני מצטערת על השימוש במונחים הסטריאוטיפים של נשים וגברים אבל אני עושה זאת מתוך הבנה כי בכל אחד מאיתנו יש גם את זה וגם את זה.

יש לי רצון חזק לצעוק לפוליטיקאים ולמנהיגים משני הצדדים (שלמרבה הצער הם אכן כמעט כולם על טהרת הגברים):

תפסיקו לצאת גברים!! זה הורג הדבר הזה!!

תהיו קצת פחות צודקים וחזקים, קצת פחות בטוחים בעצמכם ושחצנים ותתחברו קצת גם לצד הנשי שלכם. ולא, שמלות ונעלי עקב ממש לא נדרשים בשביל זה.

רק חמלה וסבלנות וראית האחר מתוך הכרה בסבל שלו ויכולת לא להיות צודק ואומץ לבדוק אפשרויות אחרות. נדרשות גם צניעות וסובלנות ואהבה לבני אדם באשר הם. נדרש רצון אמיתי לעשות טוב, ואומץ ונחישות ללכת בדרך, מתוך הבנה כי זה לא יהיה פשוט, וגם לא יהיה קל.

בעיקר נדרשת הבנה עמוקה כי בכוח ובעוד יותר כוח, לא נתקדם לשום מקום.

חיבוק יקרים, מקווה שבכל זאת השפיות תנצח.

דבי

טיול בשדות וטבע עירוני

היי יקרים, מה שלומכם?

זהו, "אחרי החגים" הגיע ועכשיו צריך לעשות את כל מה שדחינו, כל מה שזרקנו הלאה למקום הערטילאי הזה שנראה אחרי החגים. אין יותר תירוצים. איזה בעסה!

עכשיו צריך להתחיל את הדיאטה שדחינו, לחזור להתעמל אחרי שהתחפפנו ובכלל לישר קו עם כל ההחלטות הטובות שלנו לשנה הקרובה. לא פשוט….

אז כדי לפתח שוב שגרת יומיום בריאה יצאתי הבוקר לטיול בשדות. כייף לטייל עכשיו. בבקרים כבר לא חם, עננים, רוח קלה, ממש נחמד.

דרך העפר שבה אני הולכת עוברת דרך מטעים של רימונים. וואו איזה עצים יפים. גזומים ומסודרים ומלאים רימונים אדומים וגדולים, נראה ממש כמו עץ חג המולד יפה ומקושט. הפירות גדולים ויפים ורק המחשבה על הטרקטורים שמרססים בלילה מול הבית שלי והידיעה שפירות כל כך יפים ומושלמים לא נוצרו סתם כך, מרתיעה אותי קצת…. מעדיפה את הרימונים שמיכלי הביאה לי מהעץ של רינת, יותר בטוח, ובטח הרבה פחות מרוסס.

המשכתי הלאה, שלדג גמדי נחת לפני על התמרור שאומר "מי קולחין להשקיה בלבד הרחצה והשתייה אסורה". יפה הציפור הזו, מקור ארוך וצבע כחול בוהק. לא הספקתי להביט בה הרבה והיא התעופפה לה. כל השדות באזור מושקים במים מושבים, מי ביוב שעברו תהליך טיהור ומושבים להשקיית השדות.

אתם יודעים שישראל היא המדינה הראשונה בעולם בכמות מי הביוב שמטופלים, מטוהרים ומושבים חזרה להשקיה? כ-70% ממי הביוב בארץ מטוהרים ומשמשים להשקיית השדות. ניתן לזהות את המערכות שמזרימות מי קולחין בקלות, הם צבועות בסגול בולט להזהיר שלא ישתו מהם בטעות.

המשכתי למעין הקטן בין עצי התאנה. אין שם כבר כמעט מים עכשיו בסוף, סוף הקיץ אבל מלא קרפדות, איזה רעש הם עושות. אחד מעצי התאנה פשוט ענק, ומתפרס על שטח גדול מאוד. מתחתיו ניכו אנשים טובים את הצמחייה ונוצרה פינה קסומה שאפשר לבלות בה.

לטפס על העץ, לעשות פיקניק או סתם כמוני לנוח ולחשוב. ממש מקדש של הטבע. שקט ומקסים שם בבוקר של יום חול ומעורר השראה בעיני יותר מכל בית כנסת.

בהמשך הדרך עבר טרקטור גדול וכיסח את שולי השיחים של הפטל שפלשו לדרך העפר. איזה חגיגה, הגיזום שלו הוריד את הקוצים הנמוכים וכך נוצרה לי האפשרות להגיע לשיחים היותר פנימיים של הפטל. יאללה כמה פטל! שחור, מתוק, טעים, פשוט מעולה! התעכבתי שם לארוחת בוקר עסיסית.

בסוף רק המחשבה על הבלגן שזה אולי יעשה לי בבטן עצרה אותי. מתה על הפרי הזה! בהמשך יש 3 עצי תאנה גדולים, עכשיו הם מכוסים בפירות קטנים שמשום מה לא גדלים ולא מבשילים, אלא נושרים להם מהעץ, קטנים וקשים, מוזר, מעניין למה…

המשכתי לכיוון מטע קטן של עצי אנונה, עץ יפה שכדי שיהיה נוח לקטוף, שומרים עליו קטן ומסודר, נראה כמו פטרייה ירוקה. בפועל, כשלא מגדלים אותו לייצור מסחרי, זה עץ מפואר מרשים וגדול. אספתי כמה פירות שנפלו, ע"פ המוסר האישי שלי אסור לקטוף ממטעים אבל מותר לאסוף מהרצפה. במקרה של האנונות זה אפילו עדיף כי מה שעל העץ עדיין קשה ומה שנפל מוכן לאכילה. לפעמים צריך להתחלק עם כמה נמלים, אבל יש מספיק לכולם.

חזרתי דרך הגינה הקהילתית הקטנה שבשולי המושב. אני מאוד אוהבת את הפינה הזו. קטנה, צנועה וקסומה. יש בה מקום למדורה, עצי רימון, תאנה, זית, אלה, כליל החורש. שיחים של דפנה ומרווה. יש עמודים גבוהים של חצב מכוסה בזרעים שכבר התייבשו. יש פרגולה מקסימה מכוסה בגפן משתלשלת. יש פינת ישיבה קטנה מצמיגים, בטון צבעוני ופסיפס. רואים בפינה הקטנה הזו את כל חילופי העונות. היא ירוקה בחורף, צבעונית ומכוסה מרבדי פרחים באביב, נותנת צל ופינת מנוחה בקיץ, ואפילו עכשיו בסתיו כשכבר אין כמעט כלום ירוק היא יפה ומעניינת. ילדים באים לבלות פה אחרי הצהריים ואני צופה עליהם, מסתכלת מה הם עושים.

איך הם כורעים ומסתכלים שעות בקיני נמלים גדולים. איך הם שמחים לראות חגבים וחיפושיות. מסתכלים על הציפורים בשמים ומתחרים מי יודע את שמם.

אחר כך מדליקים מדורה קטנה ועושים תה מהצמחים שיש מסביב.

מקסים, איטי, מרתק, רגוע… חושבת על כל הילדים שגדלים בעיר ואיפה הם יוכלו ליהנות מכל החוויה הזו של קרבה לטבע, לחילופי העונות, לצמחים, לחיות, לציפורים, לחרקים. ליהנות מהחוויה של לעצור לרגע ולעבור לקצב אחר, להתבוננות שקטה ואיטית בתהליכי החיים שסביבנו. נמלים שסוחבות חרק מת לקן שלהם. נשל של נחש, נביטה של עשבים חדשים בחורף, קיפוד ממהר וזוג של סיקסקים שצועד בחשיבות בשדה.

מבעס לחשוב שכל כך הרבה ילדים גדלים בלי כל זה. נכון אפשר לצאת לטיול ואם יש הורים שאוהבים טבע אז גם בוודאי עושים את זה. אבל אותי מעניינת יותר החוויה היומיומית של קרבה למשהו טבעי, חי אמיתי, לא מטופח ולא מעוצב. משהו אמיתי שנותן אפשרות למגע עם החיים שאנחנו כבני אדם לא נגענו בהם ולא הפרענו. זה לא פשוט לעשות פינות כאלו בעיר, אבל זה אפשרי.

צריך פשוט להבין עד כמה זה חשוב ולהשקיע בזה את המשאבים. ליצור פינות לא "מטופחות" ולא מסודרות מדי. פינות שבהם זה יהיה בסדר שבקיץ השטח יראה יבש כי ככה זה בארץ שלנו בסוף הקיץ. פינה שבה לא צריך לשתול דשא או פרחים עונתיים, לא צריך "לטפח" צריך רק לתת לדברים להיות.. ליצור תנאים שבהם יפרחו שם פרחי בר באביב, יהיה צל בקיץ ובוץ ושלוליות בחורף. פינה שתמשוך אליה פרפרים, ציפורים, חרקים וקיפודים. מקום שבו ילדים שגדלים בעיר יוכלו לחוות את כל זה כחלק מטיול קטן מחוץ לבית בתוך העיר בה הם גרים. פינה שמאפשרת לעצור רגע, להתבונן, להקשיב, להתפעל מכל מה שקורה מסביב, ליהנות מהדברים הקטנים, העדינים היפים שיש בחיים סביבנו.

יש את הידע ויש את הכלים לעשות את זה עכשיו צריך בעיקר את הרצון ואת המודעות לכמה שזה חשוב.

צרפתי פה קישור לפורום של תושבים למען טיפוח הטבע בעיר ת"א, קבוצה רצינית שפועלת כבר כמה שנים והיו להם לא מעט הצלחות.

שווה לקרוא ולהצטרף לאירועים שהם מארגנים. כנסו לדף יש שם תמונות מדהימות של גורי קיפודים!

"אחרי החגים" שמח יקרים,

חיבוק, דבי