ארכיון רשומות מאת: debilehrer

מאיכות סביבה לאיכות חיים

אהלן יקרים,

כבר כמה שנים שאני חוקרת ובודקת כיצד ניתן לחיות חיים יותר בני-קיימא, שמאפשרים יחד עם השמירה על הסביבה גם שמחה ואיכות חיים. איך חיים בצורה שגורמת לפחות נזק סביבתי, יחד עם חיי קהילה שמחים וטובים (כקיבוצניקית לשעבר, אני בעלת ניסיון גם בצדדים הפחות מוצלחים של חיי קהילה). כבת כפר חובבת סביבה וטבע התחלתי את המסע בלימוד של דרך חיים בת קיימא בישובים אקולוגיים כפריים. בדרך ביקרתי במה שנחשב הכפר האקולוגי הראשון בעולם פינדהורן בסקוטלנד ובגרסה יותר דומה לאקלים שלנו ויותר אקסטרימית של חיי קהילה בתמרה שבפורטוגל. בשני המקרים היה הרבה מה ללמוד מהשתלבות של חיים עם ובתוך הסביבה, גם מפרויקטים אקולוגיים מרשימים (הגנים המופלאים בפינדהורן או האגם המדהים בתמרה) וגם ממבנה קהילתי עמוק ויוצא דופן.

המסע הזה חידד אצלי את הרצון לחיות ליד ויחד עם חברים טובים, ולבנות קהילה שחיה חיים מקיימים, או חיים בני קיימא. ליצור ביחד סביבת חיים שתומכת גם בבני האדם וגם בסביבה. (מה זה בדיוק סביבת חיים תומכת זו שאלה חשובה ועמוקה שאותה אנחנו ממשיכים ובודקים כל הזמן). במסגרת החיפוש אחרי המקום הנכון למילוי הפנטזיות שלנו, (אלון, דורון, מיכל ואני התחלנו את התהליך ואז הצטרפו אלינו לדרך עוד אנשים טובים), ניסינו למצוא שטח אדמה עם מקום למספר בתים קטנים, לבוסתן וגינת ירק, לפינת קומפוסט וכד' אבל שוב ושוב נפלנו מול המציאות של מחירי הקרקע האסטרונומיים בארץ. המחירים הגבוהים, הרצון להשאר בקרבת פרדס-חנה כרכור, יחד עם ההבנה כי העיר היא בעצם המקום הנכון יותר לחיים בישראל הצפופה וחסרת משאבי הקרקע, הביאו אותנו, לקנות דירה בעיר החדשה חריש, ולקדם בניית קהילה אקולוגית עירונית. התכנסנו ביחד, קבוצה של אנשי סביבה ובעלי עניין בתחום, באותו בית דירות (סיפור מופלא ומאתגר בפני עצמו) ואנחנו מקדמים נושאים שונים של קיימות גם בתוך הבניין שלנו וגם בעיר כולה. יקח עוד זמן עד שהדירות שלנו יהיו מוכנות, ובינתיים אנחנו מתרכזים בחיזוק הקהילה שיצרנו יחד ובחקירה מה זו בעצם עיר שטוב לחיות בה. או איך יוצרים איכות חיים אמיתית בתוך עיר. נושא מאתגר בפני עצמו לעכברי כפר כמונו שהבחירה בדירה עירונית היא לא בדיוק בחירה מובנת מאליה בשבילם.

השאלה הזו הובילה אותי להצטרף יחד עם קבוצה של מתכננים ואדריכלים לסיור מקצועי בעיר פרייבורג בגרמניה. סיור של 4 ימים (שמבחינתי רק פתח את התאבון ואת הרצון להמשיך וללמוד מהם) שארגנה המועצה לבניה ירוקה. מה אני אגיד לכם, היה מרתק! העיר פרייבורג בגרמניה זכתה כבר בהרבה פרסים ובהכרה בין לאומית כאחת הערים המקיימות ביותר בעולם ולראות את זה בפועל בחיי היומיום היה חוויה מכוננת.

המהפך שעבר על העיר התחיל כמו בהרבה סיפורים טובים, במאבק של תושבים על איכות החיים שלהם. בשנות השבעים היתה כוונה להקים תחנה לאנרגיה גרעינית לא רחוק מהעיר, וקבוצה של אקטיביסטים שחברו לחקלאים מקומיים הניעו מאבק אזרחי גדול כנגד התחנה. בהמשך למאבק כנגד האנרגיה הגרעינית קידמו כמה אנשי מעשה בעיר, תכנון פרויקטים בני קיימא שמאפשרים שימוש באנרגיות חלופיות. "כי אם אנחנו אומרים מה לא כדאי שנגיד גם מה כן" אחד הבולטים בהם היה האדריכל דיש שתכנן בית עגול "ההליוטרופ" שמסתובב על צירו לפי תנועת השמש ומפיק אנרגיה סולרית.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

 

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

הדגם של הבניין עם הפרצופים שלנו משתקפים בזכוכית

 

 

 

 

 

 

 

 

אחרי האקטיביסטים שאמרו מה לא, ואנשי החזון והעשייה שנתנו פתרונות יצירתיים למה כן אפשר לעשות, נוצרה גם התשתית הפוליטית לשינוי ומפלגת הירוקים זכתה לקולות רבים ונצחה בבחירות. שילוב של פוליטקאים בעלי אג'נדה סביבתית ואנשי תכנון עם מודעות אקולוגית יצרו שינוי מהותי בעיר. השינוי הסביבתי יצר גם פריחה כלכלית ומהעיר השנייה הכי ענייה בגרמניה עברה פרייבורג, הרבה בזכות הטכנולוגיה הסולרית שהתפתחה בה, להיות אחת הערים המשגשגות והמבוקשות ביותר למגורים בגרמניה.

ורד סולומון ממן אדריכלית העיר של ראשון לציון, שהיתה איתנו בסיור כתבה תאור יפה של כל התהליך.

אז הסתובבנו לנו בעיר המקסימה הזו, וחגגנו את הפשטות. תחבורה ציבורית מעולה והרבה מסלולי אופנים, שמאפשרים לתושבים לוותר על הרכב הפרטי או להפחית מאוד את השימוש בו. לרבים מהתושבים יש שני זוגות אופניים. הראשון הספורטיבי והמשובח הוא לטיולים של יום ראשון בשבילי "היער השחור" הקרוב לעיר, והשני הפשוט הוא לנסיעה לסידורים במרכז העיר. מעשי הפשע הנפוצים בעיר הם גניבה של אופניים…

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

 

 

חניה לאופניים

 

 

 

 

 

 

 

העיר מתוכננת ע"פ עקרון "עירוב השימושים" שזו ההגדרה המקצועית לעירוב בין מקומות עבודה, מגורים, בילוי ופנאי. כך שאפשר לעשות הרבה מפעילויות היומיום ברגל או באופניים.

בשכונת וואבן המרשימה אפשר לראות איך מגוון של בתים שונים ומשונים, מצטרף לפסיפס ירוק, מדליק וצבעוני. רוב הבתים שם צורכים מעט מאוד אם בכלל, אנרגיה מרשת החשמל העירונית ומייצרים לעצמם אנרגיה חלופית. חלק בעזרת מתקנים סולריים שונים וחלק בעזרת ביו-גז.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

מורגן המדריך מעביר לנו שיעור בהתיעלות אנרגטית

כאשר מקצרים את קווי ההובלה ובמקום למשוך חשמל מרשת מרכזית, מובילים אנרגיה מרשת מקומית או אפילו מהמתקן הסולרי שנמצא על הבניין, יש הרבה פחות פחת ואובדן של אנרגיה בדרך.

אני כמתכננת נוף נדלקתי בעיקר על המטפסים הרבים שכיסו הרבה מהבתים. מטפסים מצמחים חזקים יחסית (ויסטריה סינית, עקולית משרישה, קיסוס, גפנית וכד') שיוצרים חופה ירוקה ומאפשרים לייצר רחוב ירוק גם במקומות בהם יש מעט מאוד שטח לשתילה של צמחים. דרך זולה ליירק רחובות בצורה וורטיקאלית שהיא הרבה יותר קלה לאחזקה מהקירות הירוקים שנכנסו לאופנה במקומות מסויימים.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

 

 

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

 

בתי דירות ברחוב בוובון בפרייבורג

 

בשכונת ריזלפלד (Rieselfeld) שמהווה מודל לעיר ירוקה ניתן לראות פרויקט ראשון מסוגו במונחים של בניית שכונה חדשה מאפס ע"פ עקרונות הקיימות. ואיך גדילה דרך צפיפות במקום דרך התפרסות על פני שטח גדול יותר, יוצרת שכונה עם איכות חיים. השכונה הזו מישמת מספר עקרונות בסיסיים, נגישות (שבילי אופניים ותחבורה ציבורית), מגוון תרבותי (בתי דירות שמיועדים לשלל מגזרים ובעלויות שונות לעירוב של אוכלוסיות), שטחים ירוקים פתוחים, מגוון של סוגי בתים, עירוב שימושים (אזור תעשיה שמספק מקומות עבודה בצמוד לשכונה, מגוון של חנויות יחד עם בתי המגורים) ובתים מכוסים בצמחיה. השכונה הזו נבנתה בחלקה ע"י יזמים ובחלקה ע"י קבוצות שונות של תושבים שהקימו קבוצות רכישה קטנות, ובנו לעצמן בתמיכת העירייה, את מבנה המגורים שמתאים להם. כך נוצרו בשכונה מגוון של אוכלוסיות עם מגוון של בתי מגורים. והכל ירוק, ומטופח וצנוע, וכל כך פשוט…

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

 

 

 

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

 

במרכז העיר העתיקה היכן שהיה פעם מגרש חנייה גדול, וצפיפות מכוניות בלתי נסבלת, יש כיום שוק איכרים מדליק עם הרבה דוכנים צבעוניים של ירקות, פירות ופרחים מתוצרת חקלאי האזור. אחרי שסגרו את מרכז העיר למכוניות, והתירו רק כניסה של תחבורה ציבורית ואופנים, אפשר להסתובב בה בנחת ולהנות מהשפע שמסביב.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

 

 

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

 

 

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

תוצרת מקומית של חקלאי האזור

 

 

ובמיוחד אהבתי את דוכן הנקניקיות הגרמני כל כך, ליד דוכן הנישנושים האורגניים מטופו. יש הכל, לכל טעם ולכל אג'נדה.

 

OLYMPUS DIGITAL CAMERAOLYMPUS DIGITAL CAMERA

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אפשר לכתוב עוד הרבה על העיר המיוחדת הזו, אבל אני אעצור פה, (בכל זאת זמנכם קצר אני יודעת) בדגש על אחד הדברים שהכי נחרתו בי, ההבנה שעיר עם איכות חיים טובה היא אחת התשובות הנכונות יותר לצורך לייצר עוד ועוד מקומות מגורים.

אחד הדברים החזקים שמפנימים בטיול בעיר כזו, הוא החופש שמרגישים כאשר אפשר להסתדר ללא מכונית. לא נתקעים בפקקים, לא מחפשים חנייה, לא מתעצבנים, פשוט עולים על החשמלית או על האוטובוס, או לוקחים אופנים, ומחליפים את התלות בכלי רכב מזהם, בחופש לנוע ממקום למקום בקלות. אני יודעת שלנו כישראלים אוטומטית עולה האמירה, "אה, בישראל זה לא יעבוד, הישראלים מכורים מדי לרכב הפרטי שלהם" אז הנה בת"א שעשתה בשנים באחרונות מהפך מחשבתי וסללה עשרות קילומטרים של שבילי אופניים, יש שינוי התנהגותי, ובין 50,000-70,000 איש בשנה מתנהלים באופנים בעיר לסידורי היומיום שלהם. אם יש את התשתיות הנכונות אפילו ישראליים עושים שינוי באורח החיים.

ואולי הכי חשוב, בעיר הזאת אפשר ממש להרגיש איך עוברים מתפיסה של "שמירה על איכות הסביבה" שזה לשמור על משהו חיצוני לנו, ליצירת "איכות חיים" שזה משהו שמיועד לכולנו. עיר טובה ששומרת על הסביבה, חוסכת באנרגיה ושומרת על שטחים פתוחים, יוצרת איכות חיים לכולם.

זהו לבינתיים,

להשתמע,

דבי

זמן לשאלות…

שלומות יקרים, מה שלומכם?

מזמן לא כתבתי, ולא שלא היה על מה לכתוב, להפך, דווקא בגלל כל האינטנסיביות שהיתה מסביב לא מצאתי את הזמן ובעיקר לא את השקט בפנים להתישב ולכתוב. אז עכשיו  בין החגים, הכל קצת נעצר ויש לי אפשרות לשתף. הקייץ המשוגע שעבר עלינו עם המלחמה הקשה הזו, החום, והטירוף מסביב די הוציאו אותי מדעתי. כדי לשמור קצת על השפיות לקחנו חלק בפעילויות שלום משותפות  ליהודים וערבים, הלכנו להפגנות, נזהרנו לא לראות חדשות יותר מדי וניסינו לזכור לנשום. זה לא היה קייץ קל או שמח והמועקה ממנו עדיין נמצאת מסביב.

אבל כבר סתיו עכשיו, ואפשר לנשום, וכבר קצת קריר בערבים, ויש להקות של ציפורים נודדות, ובטיול בשדות של אחה"צ כבר אכלתי הרבה פטל וראיתי מלא חצבים. שמעתי מחברה הגדרה מעניינת שאהבתי. בעצם אצלנו, בדומה לעונת האביב באירופה או בצפון אמריקה דווקא הסתיו הוא תקופת ההתחדשות והיציאה לחיים. אצלם זה אחרי החורף הקשה והקר, השלג נמס, אפשר שוב לצאת החוצה והכל מתחיל לחזור לחיים. אצלנו זה אחרי הקייץ הארוך, החם והיבש. מתחילים עננים בשמיים, פורחים החצבים, יש קרירות נעימה בחוץ, ויש מין הבטחה וצפייה כזו באוויר. צפייה לגשמים שיבואו, לאדמה רטובה, לפריחה, לירוק, הבטחה להתחדשות…

וראש השנה עבר ועכשיו בוקר של כיפור, הרבה ילדים מסתובבים מסביב באופנים ויש מין שקט כזה באוויר שמאפשר לי להתכנס פנימה ולחשוב. לבדוק מה אני רוצה לשנה החדשה, מעצמי, מהעולם. מה אני מאחלת ולמה אני מייחלת.

אתר  slow המצויין פירסם רשומה לקראת השנה החדשה שאהבתי ושמכילה את כל מה שאני מאחלת לכולנו לקראת השנה החדשה הנה פה

יום כיפור שמרוקן את הכבישים ממכוניות וממלא אותם באנשים הזכיר לי את ההרצאה המצויינת ששמעתי לפני כמה ימים באתר TED  ושוב חשבתי על תכנון הערים שצריך לעבור חשיבה מחודשת, ומה זה באמת עיר טובה, איך היא נראית ואיזה מקום תופסת המכונית בעיר כזו.  ההרצאה המצויינת הזו מאתגרת את תפיסת הרחוב בעירוניות החדשה ועושה חשיבה מחודשת מה תפקידו ולמה הוא יכול לשמש. ממליצה לראות לפני יום כיפור, ואז לצאת לרחוב ולחשוב עליה שוב.

שנה טובה יקרים,

דבי

זבל זבל תרדוף…

אהלן יקרים,

זהו נגמרו החגים ויש לנו קצת שקט. ממש לא ברור לי מה חשב מי שתכנן את לוח השנה היהודי, שעם כל מצבורי החגים האלו, כמו עוגה מתוקה מדי, משאירים תחושת צימאון בפה, ורצון לקצת מים. מים של שגרה רגועה וזורמת. אצלנו בבית עברנו תקופה מאוד לא קלה. אבא של אלון נפטר לפני חודש ממחלה קשה, ואמא שלי אחרי אישפוזים ובעיות בריאות רבות, עברה לגור בבית סיעודי בקיבוץ. בעקבות החגים והצרכים המשפחתיים הסתובבתי הרבה בנסיעות בארץ ועכשיו יש לי צורך להירגע קצת ביחד בבית, ולנשום…

עץ המכנף הגדול פורח עכשיו בשפע של פרחים וצובע לנו את כל החצר בצהוב. האדמה מכוסה, השבילים, הספות, הערוגות, הכל מכוסה בשכבה של אלפי פרחים צהובים, ומאות דבורים מזמזמות במרץ בין הענפים, ממש מרגישים את החיות של העץ כמערכת אקולוגית רבת עוצמה. תמיד כשאומרים לי: "תמליצי לי על עץ שלא מלכלכך" אני אומרת שאין כזה, אבל שעץ לא מלכלך, הוא מוסיף לקרקע חומר אורגני וזו ברכה. גם כשאנחנו מטאטאים את השבילים לפחות פעם ביום, על האדמה מצטברת שכבה צהובה שיוצרת חיפוי ומעשירה את הקרקע בחומר אורגני.

עץ מכנף נאה בשיא פריחתו

עץ מכנף נאה בשיא פריחתו

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

הכל צהוב…

שכבות החיפוי שמכסות את הקרקע מהנשירה של הפרחים והעלים, יוצרות לאדמה שכבת הגנה מבורכת במיוחד. ההגנה הזו מפחיתה את ההתייבשות של האדמה ולכן חוסכת בהשקיה, מפחיתה את כמויות העשביה ולכן חוסכת ריסוסים ועבודת מעדר, ולדעתי היא גם יוצרת מראה מאוד יפה. כרגע כל החצר צהובה, וכשיש קצת רוח, יורד עלינו גשם צהוב ומקסים של קונפטי טבעי. נכון, מתחילים את הבוקר בטיאטוא קצר של השבילים, (התעמלות בוקר) וכל השאר פשוט ברכה.

בשנים האחרונות ככל שהעמקתי בנושאים של איכות הסביבה וקיימות כל היחס שלי ללכלוך ולזבל השתנה. בטבע אין בכלל זבל וכל מה שיוצרת המערכת הטבעית (כולל חיות מתות, ענפים ופרחים של עצים, הפרשות של בעלי חיים וכד') משמש או למזון או מתפרק לחומר אורגני באדמה ומהווה בסיס לגידול נוסף. רק האדם שהחל לייצר חומרים שלא מתפרקים או שלוקח להם אלפי שנים להתפרק, יצר את הפסולת או הזבל שמהווים בשנים האחרונות את אחת מהבעיות הסביבתיות הקשות. חיבור ההבנה שצריך להמעיט עד כמה שניתן ביצירה של זבל נוסף, יחד עם ההבנה האקולוגית שצריך לחסוך במשאבים ולהשתמש קודם כל במה שיש, ורצון לקחת כמה שפחות חלק בתרבות הצריכה המטורפת מסביבנו, הפך אותנו לזבלנים ברמות על. כל דבר שנזרק בריכוזי הזבל באזורנו, נבדק ואם יש לו שימוש חוזר הולם, נאסף אלינו. לכולנו חשוב גם היופי של המרחב מסביב, אז יש פינה בחצר שמיועדת לערימות שונות, והשאר מטופל ומטופח. בכלל אני מנסה לשרש את התפיסה שגינה אקולוגית היא גינה מוזנחת. צריך פשוט לדעת לתכנן אחרת, ולהשתמש בעקרונות תכנוניים נכונים ליצירת מרחב נעים, יפה, מזמין וחסכן במשאבים. אני עוסקת בעיקר בתכנון של פרויקטים ציבוריים, אבל נורית שגב חברתי המוכשרת, מתכננת גינות פרטיות, אקולוגיות ומופלאות, הנה כאן.

כדי לשפר את הבידוד של הבית, הבאנו מבית שאלון מתכנן ומלווה את בנייתו, (אלון הוא אדריכל שמתמחה בבניה ירוקה) עשרות לוחות קלקר, ופרסנו אותן ברווח שבין תקרת הרביץ וגג הרעפים. הבידוד של הבית גרוע למדי ונדרשת הרבה אנרגיה לחמם ולקרר את החללים הגדולים. בעזרת לוחות הקלקר יצרנו שכבת בידוד נוספת, כדי לחסוך בהוצאות של חימום וקירור.

הנה כך נראה התהליך:

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

אוספים לוחות קלקר ישנים לבידוד הבית

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

חיתוך הלוחות למשטחים ישרים

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

צריך סולם לטפס לפתח שבתקרה

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

מעלים את הלוחות, זהירות, לא ליפול!

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

מניחים…

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

יוצרים שכבת בידוד בין התקרה לגג

אלון נראה עובד קשה בתמונות אבל מי שבאמת מזיע, זה דורון שעבד במעמקי הגג וסידר שם את הלוחות זה ליד זה כמו לגו. אני ניצלתי את זכות הווטו שלי כאישה, והסתפקתי בצילום, בעידוד נלהב מהצד ובניקיון המטבח.  כמות האבק שם למעלה כל כך גדולה שזו ללא ספק הייתה המשימה הקלה יותר. כרגע המשטחים שאספנו הספיקו לפריסה מעל השטח של חדרי השינה, אם נמצא עוד, נפרוס גם מעל חלל הסלון והמטבח, או לחלופין לאלון יש רעיון להשתמש בשמיכות עבות ליצירת שכבת בידוד. למי יש שמיכות צמר או פוך ישנות למסירה? גם שמיכות מוכתמות וקרועות זה ממש בסדר.

לשכנים הצמודים לנו יש גינה מתוקתקת ומסודרת עם הרבה דשא ירוק ויפה שזוג גננים צעירים ונחמדים מגיעים אליה בצורה סדירה. כל יום חמישי בבוקר עולים משם קולות המכסחת. אני מחכה עד שהם יסיימו, ורגע לפני שהם משליכים את כל החיפוי המצוין הזה לזבל, אני מבקשת שיעבירו לי אותו לגינה שלנו. הם כבר מכירים אותי, ומשתפים פעולה בשמחה. דורון ואלון צוחקים עלי שאני מסתערת על הגננים כי הם צעירים וחתיכים אבל אלו סתם השמצות פרועות, בסך הכול אני רוצה את כסחת הדשא כחומר אורגני לכיסוי הקומפוסט בגינה. כסחת של דשא מתחממת ומתפרקת במהירות, ומאיצה את תהליכי הפירוק של הזבל האורגני בקומפוסטר.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

הדשא של השכן הרבה יותר ירוק!

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

כסחת הדשא היא תוספת מעולה לקומפוסטר, לזירוז תהליך הפירוק של הפסולת האורגנית מהמטבח

כמתכננת נוף אקולוגית, אני ממש לא נגד דשא בכל מחיר, אבל חושבת שצריך להשתמש בו בתבונה. דשא הוא גידול שצורך הרבה מים והרבה עבודת ידיים לטיפול שוטף, ואם רוצים שהוא יהיה ממש ירוק אז גם לא מעט דשנים כימיים. יש להשתמש בו רק במקומות שמיועדים לישיבה או למשחק. לכיסוי שטח סתם, יש פתרונות אחרים הרבה יותר חסכניים, שגם תורמים ליצירת המערכת האקולוגית של הגינה. פוסט מפורט על הנושא, אולי בהמשך…

כל העלים שנאספים בגינה שלנו או מהגינות של השכנים משמשים לחיפוי ערוגות גינת הירק.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

ערמה של עלים יבשים שנאספה מהרחוב

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

ערוגה בגינת הירק מחופה בעלים

גינת הירק שלנו נשתלה שוב, והפעם בירקות קיץ. בחורף אכלנו המון ירוקים, כרובית, כרוב וברוקולי, ונדהמנו מהגודל של שיחי הארטישוקים. שיח מקסים שמעבר לתפרחת המדהימה והטעימה שלו, הוא פשוט יפה. אני זוממת לשלב אותו בגינות האקולוגיות הציבוריות שאני מקדמת במקומות שונים.

20140424_104521

20140424_104540

עכשיו יש כבר עגבניות, עוד קצת חסה ששתולה תחת הצללה חלקית, הרבה פטרוזיליה, בצל ירוק, פלפלים שמתחילים, מלפפונים, שום וקישואים שונים.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

ביכורי קיץ

עם גידול התירס קצת פחות הצליח לנו, ויצאו בינתיים קלחים קצת קטנים ומסכנים. מיכל המומחית שלנו לענייני גידול ירקות, אומרת שלא השקינו מספיק, טוב לומדים…

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

תירס עם שיניים חסרות…

בינתיים אספנו גם כמה ארונות ישנים שמהם יש תכנית לבנות לול תרנגולות קטן. תכנית שבגלל מצוקת זמן עוד לא קרתה, אבל זה ברשימה. יש משהו ביכולת לעשות שימוש חוזר בזבל שנזרק שעושה לי ממש טוב, כאילו, מין התרסה קטנה, ואמירה ששוב הצלחתי לדפוק (קצת) את מערכת הצריכה המטורפת שסביבנו. הנה פה סרטון מעולה של אנני לאנורד המקימה של האתר "סיפורם של הדברים", אחד הסרטונים הראשונים שראיתי בנושאי סביבה שעשו לי מהפך בראש. מדבר על הקשר בין תרבות הצריכה, כמויות הזבל שנערמות סביבנו, והמשבר התרבותי שבו אנו נמצאים. מומלץ מאוד, עם תרגום לעברית.

יש משהו ממכר בגידול הירקות העצמי הזה. מעבר לעובדה שזה טעים מאוד, זה גם כיף גדול לקטוף ולאסוף, בעיקר כשאלון ודורון עושים את העבודות הקשות, ואני חוגגת עם בישול הירוקים. כרגע יש במקרר קישואים עם תרד ושעועית עם קייל שגדלו בגינה מתחילת החורף. גם המחשבה שאנחנו אוכלים ירקות בריאים בניגוד לסקר הזה למשל, מעודדת מאוד. כשאני שומעת על עודפי הירקות שנזרקים בדרום, יחד מחירי הירקות הגבוהים בסופר זה פשוט משגע אותי כל המערכת העקומה הזו שנוצרה, או יותר נכון היו ארגונים ומערכות שדאגו ליצור אותה. כמה ועד כמה, יכולים חלק מהגופים הגדולים שסביבנו להיות חמדניים וכמה זה עולה לנו, זה פשוט מטריף את הדעת. הרווח המהיר, ההסתכלות לטווח קצר, פערי התיווך העצומים, שינוע הירקות מקצה הארץ לקצה השני, יבוא של ירקות ופירות אקזוטיים מחו"ל, חקלאות קונבנציונאלית שגורמת להרעלת האדמה ולזיהום מי התהום, זה הכל נושאים קשים ומורכבים ולא פשוטים לפתרון, אז לגדל ירקות לבד זה אולי צעד קטן, אבל צעד קטן לכיוון הנכון.

ההרצאה המצוינת הזו מ-TED של פעיל סביבה בשם ניק מרקס מדברת על מדד אחר לעולם. לא עוד מדד כלכלי כגון התמ"ג, התל"ג, שיעור הצמיחה, או כמה קנינו, כמה מכרנו וכמה צמח הכסף שלנו (או שלהם) בבנק, אלא מדד שמודד דברים חשובים הרבה יותר, כמו כמה אנחנו מאושרים, כמה טוב לנו בחיים, איזה איכות חיים יש לנו. הוא קרא להרצאה שלו The happy planet index תראו, ממש ממש מרתק.

להשתמע יקרים,

דבי

לא כמו כולם…

הפוסט הקודם "גברים נשים ומה שביניהם"  גרר הרבה תגובות והערות, מה שמביא אותי לחשוב שאני יכולה לכתוב לכם פה עד מחר בבוקר על ענייני חברה וסביבה,  מה שמעניין אותכם באמת זה מה קורה בחיים הפרטיים שלי/שלנו. מי ביקש פה עיתונות צהובה ולא קיבל?  נו שויין..

היכולת להכיל אלטרנטיבות רבות למבני המגורים והמשפחה המקובלים, היא בסיסית בעיניי ליצירת חברה בריאה ומגוונת, ובנושא הזה החברה הישראלית איך לומר זאת בעדינות, לא כל כך מתקדמת. המסלול הישראלי הכל כך מוכר של תיכון, צבא, טיול שאחרי צבא, לימודים, חתונה, משכנתה, ילדים ונכדים, לא מכיל בתוכו סובלנות רבה לבחירות אחרות. הצורך להיות בסדר, להיות  "כמו כולם"  להיות "נורמלי" מוליך אותנו במסלול קבוע, שיש בו מעט מקום למי שבוחר אחרת. מי שמכיר קצת את החברה האמריקאית או האירופאית יודע ששם הנושא הזה הרבה יותר  חופשי, מכיל ומאפשר שונות ומגוון. בכלל בהרבה מקרים אף אחד לא באמת יודע איך ועם מי אתה גר, כי זה נחשב ממש לא מנומס להיכנס ככה לתוך הפרטיות שלך. לנימוס הזה יש מחיר, כי הוא יכול להוביל לעתים לבדידות ולניכור בין האנשים, אבל יש לו את האיכויות שלו בשמירה על צנעת הפרט.

האמת, עכשיו כשאני כותבת את זה, לא ברור לי מה בעצם העניין. גרתי בעבר עם בן זוג, וגרתי לבד. גרתי בקומונה וגרתי עם שותפים,  התחתנתי, התגרשתי, וכשאני מסתכלת סביבי אני רואה כל מיני אפשרויות למגורים ולהרכבים משפחתיים ואחרים.  יש לי חברים גברים ונשים שגרים לבד, יש קבוצה של חברים  שגרים בקומונה ומתכוננים לעבור לחווה חקלאית בנגב. יש לי חברות לסביות שגרות יחד, חלק עם ילדים וחלק בלי. יש לי חברה שמגדלת 2 ילדים עם גבר שהוא האבא הביולוגי של הילדים,  בהסכם שותפות של הורות בהסכמה (שזה כמו להתחיל ישר אחרי הגירושין רק בלי המשקעים שהצטברו), יש 2 זוגות סטרייטים שפגשתי, שגרים ביחד וחולקים בית גדול עם הילדים של שניהם. אני מכירה אישה יקרה שהייתה נשואה לגבר הרבה שנים, ילדה אתו 3 ילדים, התאהבה באישה אחרת ועברה לגור איתה. אחי המקסים חיי באושר עם בת זוגו. הוא בקיבוץ אחד, היא בקיבוץ אחר, לכל אחד יש את הבית שלו, ונפגשים כל חג וסוף שבוע ובכל פעם שבא. יש לי חברים שהחליטו לא לעשות ילדים כלל, וכאלו שמגדלים 3 ילדים וכלב כמו בספרים. יש לי חברים שבחרו ללדת רק ילד אחד ועומדים באומץ מול כל האמירות הכל כך ישראליות "מה לא תעשו לו אח או אחות"  וזוג הומואים שעשו ילד עם אישה אחת. יש לי חברה טובה שיש לה אהבה גדולה מעבר לים, וחבר שהחליט שזוגיות וילדים זה ממש לא בשבילו, יש הכל.

יש מין חשיבה כזו שלהיות כמו כולם זה יותר קל, אז נכון זה באמת יותר קל, זה מעורר פחות שאלות, פחות תמיהות, לא צריך להסביר או להתנצל על הבחירות שלך, אבל האמת היא שאף אחד מאיתנו "לא כמו כולם" כל אחד והסיפור שלו. אצל חלק הוא בולט יותר ואצל חלק פחות. אבל עדיין הצורך הזה "להיות כמו כולם" יש לו פוטנציאל לגבות מחיר יקר מאיתנו,  מי יותר מי פחות. לקבל את האישור, לדעת "שאתה בסדר" להיות חלק מהמקובל נראה כמו הבחירה הטבעית, שלעיתים לא ממש מאפשרת לנו את השאלה, החקירה היותר עמוקה, רגע, זה מה שאני באמת רוצה? זה מה שמתאים לי? ואולי לא? היכולת לאתגר ולבדוק ולשאול ולחקור איך באמת מתאים לי לחיות הוא לא פשוט… במובן מסוים זה יותר קל ופשוט לצעוד במסלול המקובל, לא צריך לשאול שאלות או לשבור את הראש או לחקור ולבדוק, פשוט זורמים.. אבל האמת היא שגם שם זה קשה, כי לעמוד תחת המכבש החברתי של "מה יגידו" זה תהליך שלא נגמר גם אחרי שמילאנו את הווי הנכון בכל המשבצות הריקות..

כרגע אני גרה  עם אלון ודורון שהם זוג מקסים שאני אוהבת מאוד,  עוד כמה שנים נעבור לגור (בדירות נפרדות הפעם, או אולי לא) עם חברים נוספים בבניין קהילתי/אקולוגי בעיר חריש, (וזה סיפור מרתק ששווה פוסט ניפרד) ואני עדיין לא יודעת מה ארצה לעשות כשאהיה גדולה..

אני כן יודעת שלי ולכל האחרים מבין חברי שבחרו לחיות בצורות חיים אלטרנטיביות היה ללא ספק יותר קל אם לא היינו צריכים להתמודד עם כל כך הרבה גבות מורמות וסימני שאלה. אם החברה שסביבנו הייתה סובלנית ומכילה יותר. חברה שמבינה  ששונות ומגוון מאפשרים לכל אחד לחיות נכון יותר, ומקבלים את אלו שבוחרים אחרת. חברה שמאפשרת חופש בחירה אמתי ושחרור "ממה יגידו" שתורם כל כך הרבה לתחושת המחנק והחוסר בחופש אישי. חופש להתנהל באמת כפי שמתאים ונכון לי/לנו. כי עם כל האומץ שיש לי לשתף פה על חיי (ואל אף מה שאולי נראה לכם, זה לא באמת בא לי בקלות), לחיות אחרת מהמיינסטרים בחברה הישראלית זה עדיין אתגר…

מקווה שהחגים עוברים עליכם בטוב,

להשתמע דבי

 

אימא שלי

שלום יקרים,

כשאחי התקשר  בשבע וחצי בבוקר קפצתי בבהלה. תמיד כשיש לי טלפון מאחי או מאחותי בשעה  מוקדמת יחסית, עולה לי מיד השאלה המלחיצה לראש, "מה קרה לאימא?"  מזה כמה שנים שאימא שלי במצב בריאותי שברירי ביותר. לפני שלוש שנים היא עברה שנה של אשפוזים בבתי חולים ובמוסדות שיקומיים. כמה ניתוחים של איחויי אגן וברך שבורה, הרבה פיזיוטרפייה ותהליך שיקומי ארוך. בשלוש השנים האחרונות היא גרה בקיבוץ עם לוסי העובדת ההודית המקסימה והמסורה שלה. גם במהלך השנים האחרונות הבריאות שלה מקפיצה אותנו לא מעט פעמים והמשפט הכי מפחיד הוא "אימא נפלה".  יש לה אוסטאפורוזיס (בריחת סידן) קשה וכמו בובת זכוכית שבירה, לכל נפילה יש פוטנציאל להפוך לאשפוז ארוך וכואב.  הפעם היא התעלפה בשירותים בלילה, ולקחו אותה לאשפוז בבית החולים בצפת. בינתיים למרבה המזל לא נשבר כלום. היא נשארה בבית החולים  להשגחה וטיפול כעשרה ימים ואז חזרה הביתה מבולבלת למדי.

אימא שלי היקרה כבר בת 88 וזה לא קל. היא עכשיו בתהליך התדרדרות מנטלית ויכולת הדיבור שלה מאוד נפגעה. היא מבינה מה שמדברים אתה, והיא יכולה קצת לקרוא, אבל קשה לה מאוד לדבר. היא יכולה לענות במשפטים קצרים של שתיים, שלוש מילים, לא יותר. לעתים באמצע המשפט יש תחושה שהיא שכחה מה רצתה להגיד והיא פשוט נעלמת לה למקום אחר. יש ימים טובים יותר ויש פחות, אבל התהליך מתקדם. היא ישנה הרבה שעות ומבולבלת לא מעט. לפעמים אני רואה מבט של חוסר אונים על פניה כשהיא רוצה לתקשר אבל לא מצליחה. כל כך כואב לי הלב לראות אותה ככה…  ועדיין יש גם ימים טובים שבו היא נהנית  מהמשפחה שבאה לבקר ובעיקר מהנינים שלה.

כשאני מבקרת אותה בקיבוץ, או מדברת אתה בטלפון, אני רואה כמה זה מפחיד אותי לראות אותה כך, וכמה הייתי רוצה שהיא תחזור לעצמה. לפעמים אני מנסה לדובב אותה, לנחש מה היא רוצה להגיד. לפעמים זה מצליח ולפעמים לא. בגדול נראה לי שהניסיונות לדבר מעייפים ומתסכלים אותה ואז היא פשוט מוותרת, או שהיא בכלל שוכחת מה שרצתה להגיד. כרגע התקשורת הכי טובה אתה זה פשוט ללטף אותה הרבה. לגעת, לחבק, לנשק. אז לא צריך מילים ואפשר ליצור חיבור פשוט מהלב.

לפעמים אני חושבת שאולי גם זה רק משהו תרבותי מקובל בחברה שלנו שמקדשת את המהירות, והוורבאליות, והתקשורת, והעשייה והפעילות. אולי זה בסדר שהיא ככה. אטית מאוד, שותקת הרבה, בוהה באוויר, נחה, חושבת, ישנה הרבה, וזה רק אנחנו שחושבים שהיא צריכה להמשיך בקצב שלנו… אולי  ככה זה בסדר, שמורידים קצב לאט לאט עד שעוברים למימד הבא.

הרפואה המודרנית מצליחה להאריך את החיים,  לא בהכרח היא  נותנת לנו איכות חיים…

 

סתם יום של חול… ושבת

אהלן, יקרים

באחד הבקרים האחרונים קמתי במצב רוח רע, או כמו שאימא שלי נהגה להגיד "קמתי על צד שמאל", והחלטתי שהדרך הטובה ביותר לצאת מזה, זה לנסוע לסידורים באופניים. היו לי כל מיני סידורים מעצבנים, ולעשות את זה עם אוטו זה עוד יותר מעצבן. להיכנס לרכב, להניע, לנסוע, לחנות, לצאת, לחזור, לנסוע שוב, לחפש חנייה, לעצור, לצאת, להיכנס, להניע שוב  וחוזר חלילה. אז החלטתי שבאופניים אפשר להפוך את זה לטיול. זו בדיוק העונה המופלאה לנסיעות באופניים. כבר לא קר ועוד לא חם מדי, ואפשר לנסוע לאט ולהרגיש את הריח של עצי ההדר שפורחים מסביב. שמתם לב שגם האיזדרכת פורחת עכשיו? יש לה מין ריח מתקתק כזה, מאוד ייחודי.

בדרך, בעוד אני מדווששת לי לאטי כמו פרימדונה אנגליה עם כובע רחב שוליים, (תשכחו מתמונה אני ממש לא בעד סלפי), חשבתי על זה שבדרך כלל אני לא עושה סידורים עם אופניים, כי אני ממהרת מפה לשם ובחזרה ובעיקר רוצה לגמור עם זה כבר. אבל אם אני מניחה שפעילות גופנית היא גם חלק חשוב מהיומיום שלי, אז במקום לתקתק סידורים מהר, ואז לנסות להשאיר זמן להתעמלות, יוגה,  חדר כושר או כל דבר אחר, אפשר פשוט לאחד בין הדברים, ולעשות סידורים על אופניים. כך גם עושים מה שצריך וגם מרוויחים פעילות פיזית. שנים שלא נסעתי על אופניים, ודווקא לאחרונה אחי החמוד ארגן לי זוג אופניים שמצא ללא שימוש בקיבוץ ( דגם ישן וקלאסי של חברת פג'ו, וינטאג'  אמתי)  ואני מגלה מחדש את התענוג הזה. בחיי שזה כייף. לוקח קצת זמן להתגבר על הפחד מהמכוניות בכביש, וקצת זמן לארגן מחדש את שרירי הישבן, אבל  אחרי שנים של רכיבה על טוסטוס ברחבי ת"א התרגלתי די מהר.

ככול שהתאמצתי יותר, והשרירים קצת כאבו, ככה הנרגנות של הבוקר התחילה לחלוף והרשיתי לעצמי לבוא בחברת בני אדם. בכל זאת לא כולם צריכים לסבול אותי במצב כזה. נזכרתי שקראתי פעם שאחת הדרכים הטובות להתמודד עם מצבי רוח ודיכאון, זה על ידי פעילות פיזית. עלי לפחות זה עובד.

בשבת יצאתי לטיול בשדות, לא יודעת מה קרה מבחינה אקולוגית בשדות ששתולים בין כרכור לכפר פינס, אבל יש שם עכשיו משטחי פרגים מדהימים.

דרום אדום זה פה!

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERAמשטחים אדומים בתוך שדות של גידולי אספסת לבהמות. בשנה שעברה זה לא היה, או לפחות לא כל כך הרבה , או שלא ראיתי, לא אני די בטוחה שלא היה ככה. מעניין איך זה קורה..

נסעתי לאט, מסתלבטת, נהנית מהרוח, מעלי פירפר לו פרפור עקוד, ושלדג לבן חזה עמד על חוטי החשמל מצפצף לו את קריאותיו האופייניות. כוורות עם דבורים מוצבות בשולי הדרך, ואני נזהרת שלא להתקרב מדי. המשכתי בשבילי העפר,  מדי פעם עקפו אותי רוכבי אופניים מקצועניים, עם בגדים הדוקים וקסדות צבעוניות. ממהרים, מדוששים במרץ ומפתחים סיבולת לב ריאה. גם רוכבי טרקטורונים עברו אותי, וגם רכב שטח שחור ונוצץ. פעם אהבתי מאוד את כל הדברים המרעישים האלו שאפשר לנסוע בהם בשטחים, איך שהוא היום זה פחות עושה לי את זה. לא יודעת אם זה הגיל או המודעות הסביבתית, אבל כיום אני מעדיפה ללכת ברגל, או לדוושש בשקט, לשמוע את הציפורים, ואת המחשבות שלי. דרכי העפר  באזור עוברות חלקן לאורך תעלות המים שמהוות חלק מפרויקט נחלי מנשה של חברת מקורות. פרויקט שהוקם כבר בשנות השישים ותפקידו לתפוס את מי השיטפונות של הנחלים באזור ( נחל התנינים, עדה, משמרות ועוד אחד ששכחתי) ולהחדירם באזור החולות של קיסריה לאקוויפר החוף. באזורים שבו בנוי סכר על התעלה, נקווים משטחי מים רדודים וגדלה צמחיית נחלים יפה.  חשבתי כמה זה נעים פשוט לנסוע בשקט, לאט, בשדות, לא למהר, לא לרצות להגיע, לא לפתח כושר, לא להגיע לשום מקום באופן מיוחד, רק להיות בחוץ, לראות את כל הירוק היפה הזה, לשמוע את הציפורים וליהנות.

הפסח מתקרב ואנחנו מארחים את המשפחה של אלון ועוד חברים לסדר שלא כהלכתו, אצלנו בבית. חיפשנו קטעי השראה כדי לקרוא בערב, כי אין סיכוי שממש נקרא את ההגדה ואני מצאתי את השיר הזה שמצא חן בעיני. מוזמנים גם.

חג שמח יקרים, דבי

 כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם – אמנון ריבק

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ
בְּיָד חֲזָקָה,
אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,
וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,
שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה
אַחַת,
שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.
אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף –
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים,
לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,
לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם,
לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,
לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,
כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם.
וִירוּשָׁלַיִם,
וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד,
לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד
בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.

גברים, נשים ומה שביניהם

אהלן יקרים,

כבר 7 חודשים שאנחנו גרים יחד, אלון דורון ואני וזה כבר מרגיש טבעי לחלוטין. לפעמים  כשאני פוגשת אנשים חדשים, זה נשמע להם קצת משונה. את גרה עם שותפים? בגילך? (בכל זאת, על אף כל הקרם "אנטי איג'ין" שבו אני לא משתמשת, סטודנטית אני כבר לא נראית 🙂  ) אבל אם לא סטודנטית, אז למה לגור עם שותפים? ולוקח לי זמן להסביר שזה לא שותפים, זה משפחה. משפחה? הגבות מתרוממות שוב, אבל הם זוג! מה עושים שני גברים עם אישה אחת באותו בית? נו, זה מה שאני אומרת לכם, משפחה.

כן, עד כמה שזה נשמע מוזר, אני מרגישה שאנחנו פשוט מפתחים מודל אחר של משפחה. והחופש הזה לבחור מודלים אחרים הוא אחד מהדברים המוצלחים של תקופתנו, שבה כבר מותר לפחות בחלק מהמקומות לבחור מודלים אלטרנטיביים למושג. נו, השומע מתרצה, (או לפחות עושה את עצמו כך, כי הוא מבין שיש פה סיכוי לשמוע רכילות עסיסית,) אז איך הולך לכם ביחד? האמת, ממש טוב. לא כל יום  מסיבה, ולא כל יום חגיגות (אם כי דרמות דווקא לא חסרות) אבל בסך הכל טוב. יש כבר תפקידים קבועים, ומנהגים של בית וזה נחמד. אלון למשל עושה כביסה ואחראי על גינת הירק, דורון בעזרתי הקלה אחראי על ניקיון  הבית, ואני בעזרת דורון אחראית על הבישולים. אני אוהבת לבשל, ודורון אוהב לאפות עוגות או עוגיות ולעשות סלט חצילים. הבנים הולכים פעם בשבועיים לקניות גדולות בשוק, ושאר הזמן משלימים בקטנה את מה שחסר בחנות הטבע שליד הבית. פעמיים, שלוש בשבוע הבית הופך למין האב מקומי שזה סוג של חלל עבודה משותף, שמאפשר לאנשים שעובדים מהבית לעבוד ביחד, לעזור אחד לשני ולאכול ביחד ארוחת צהריים. בימי חמישי מיכל באה ללמד טאיצ'י ולשתות קפה. אנחנו מתחלקים בשכר הדירה ובחשבונות, ויש קופה קטנה שבה ממלאים כסף בכל פעם שצריך.

הבישול בבית על טהרת הטבעונות עם סטיות קטנות של ביצים אורגניות וקצת חמאה. או כשלדורון בא להתפנק והוא עושה משהו עם שמנת מתוקה. אני נהנית לעשות ניסיונות על הבנים בכל מיני תבשילים חדשים והכי כייף זה לבשל את הירקות שאלון מגדל בגינת הירק המפוארת שלנו. נו, אז יש אנשים שאומרים, סך הכל מה הביג דיל, כמו זוגיות רגילה. אומנם עם שני גברים ולא עם אחד (לטרטר שניים זה הרבה יותר כייף 🙂 ), אבל בסך הכל כמו בחיים זוגיים. צודקים, אבל מה שטוב לי במסגרת הזו, היא  הגמישות והיכולת לבחור. בגלל שאנחנו לא כבולים לכל מיני הרגלים וקונספציות ואין לנו תפקידים נשיים או גבריים מסורתיים, אני מרגישה שיש לי הרבה יותר בחירה. אני מבשלת כי אני נהנית לבשל, ולא כי אני האישה בבית, הגברים לא צריכים לפרנס אותי,  אין לנו ילדים חוץ ממילי החתולה וצ'וצי הכלבה אז גם נושא ה"מי יטפל בילדים" לא עולה, כך שבאמת יש את היכולת לבחור ואנחנו מחלקים בינינו את המטלות ע"פ היכולת, הפניות והרצון.

בכל שבוע יש מעגל בית או במקרה שלנו "משולש הבית" שבו משתפים יותר לעומק איפה אנחנו, מה עובר עלינו, מעבדים כעסים שאולי יש אחד על השני (ויש ברוך השם,  אנחנו ממש לא מלאכים) אבל המפגש הקבוע הזה, כמו ניקיון קבוע של הבית, מאפשר לנו לשמור על יחסים טובים ותקשורת פתוחה. יש בינינו הסכם  לדיבור של אמת ושקיפות, ואנו מנצלים את הקונפליקטים שקורים בינינו, ללמידה עצמית ולהתפתחות אישית. מדי כמה חודשים אנו מכריזים על סופ"ש ביתי שבו מלבנים ביחד את החזון האישי שלנו ואת החזון שלנו כקבוצה. בודקים את התהליך שעברנו ומישרים קו לכיוון החזון המשותף. כמו מין ספינה גדולה כזו שמדי פעם צריך לבדוק שאכן היא מפליגה לכיוון הנכון.

אז למה בעצם לגור ביחד? כי זה יותר נעים, כי זה מאתגר ומעניין, כי זה יותר כלכלי, כי כייף לגור עם חברים, אלו התשובות המובנות מאליהן, אבל יש גם פן עמוק יותר למודל הזה.   היכולת שהיא לא תמיד קלה ופשוטה ודורשת לא מעט השקעה ואנרגיה (אפרופו מעגלי הבית) לפתח אינטימיות ומחויבות עם אנשים נוספים ובמעגל רחב יותר מבן/בת הזוג הרשמי/ת שלי. אם יש משהו שאנחנו לומדים לעשות ביחד זה להרחיב את המבנים הרגילים למושג משפחה וקהילה וזה מסע אין סופי, מלמד, מאתגר ומעניין.  נראה לי שאם יותר אנשים יבינו שזה אפשרי, הבחירה הזו כבר לא תיראה מוזר, והגמישות באופציות המגורים השונות תגדל. אני מאמינה כי הגיוון והשונות שיוצרים סידורי מגורים שונים ומודלים אחרים של משפחות וקהילות בחברה האנושית מוסיף עניין וחוזק, והוא חשוב ובעל ערך ממש כמו בטבע, שבו ככול שהמגוון הביולוגי גדול יותר, מתאפשרת יצירת מערכת אקולוגית חזקה ועמידה יותר.

גינת הירק שלנו, עם הרבה ירקות חורף

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

צרור ירוקים מהגינה יחד עם פרחים של כובע נזיר שטעים ויפה לשלב בסלט

 

פלפל וקישוא ממולאים בבורגול ,עדשים, שקדים וצימוקים.

פלפל וקישוא ממולאים בבורגול ,עדשים, שקדים וצימוקים.

העצים בחצר נותנים בחודשיים האחרונים כמות עצומה של אשכוליות. כל כך הרבה שאין סיכוי שנצליח להשתמש בכולם. אז התרגלנו לשתות מיץ כל בוקר, וסחטנו כמה בקבוקים להקפאה בפריז'ר, אבל עדיין יש המון. טוב, מחלקים, נותנים שקיות למשפחה ולחברים, והעצים בשלהם, ממשיכים להפיל על ראשנו כמויות. פרסמתי בדף הפייסבוק של "מעגל המתנות  פ"ח כרכור " שיבואו לקחת אשכוליות במתנה, והגיעו גם כמה אנשים משם, אבל עדיין לא מספיק. בסוף החלטנו שזה לא לעניין שהפירות כך סתם ירקבו על הרצפה, ופתחנו דוכן מחוץ לחצר.  זה היה מצחיק. בהתחלה מי שעבר רק נעצר לרגע, הבין שיש פה משהו אחר ועדיין רוב האנשים לא העזו לקחת. איש אחד אפילו חשב שאני מוכרת אותן. אז הוספתי שלט "אשכוליות במתנה  מוזמנים לקחת הביתה" ורק אז העזו אנשים לעצור, לחייך, לאסוף כמה אשכוליות ולקחת. וזה גרם לי לחשוב, כמה זה לא מקובל בתרבות שלנו שאפשר ככה סתם לתת מתנות לאנשים זרים. מזרים אפשר או לקנות בכסף, או לגנוב, אבל אי אפשר סתם לקבל במתנה. קיבלנו לא מעט תגובות מחויכות ושמחות על הרעיון, ונחמד לדעת שיש עכשיו  מי שנהנה מהשפע..

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

איזה שפע!

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

דוכן האשכוליות לחלוקה, יחד עם מתקן של שקיות שיהיה נוח לקחת.

להשתמע,  דבי

כסף…

שלום יקרים, וידוי קטן, אף פעם לא היה לי הרבה כסף. נו טוב אתם בטח אומרים לעצמכם, באמת!? יאללה, גילית את אמריקה גם לנו לא… כל חברי, מכרי ובני משפחתי באותו מצב, והאמת זה מרגיש בסדר. לא חסר כלום, אבל לפעמים, באמת לפעמים בעיקר כשאני מסתובבת קצת בת"א ונחשפת קצת לכל מיני חנויות יוקרה אני שואלת את עצמי, ומה אם היה לי כסף, אבל באמת הרבה, כזה שמאפשר למשל לקנות בלי חשבון מה שבא לי, אפילו מגפיים ב2,000 שקל, סתם כי במקרה ממש אתמול ראיתי זוג ממש יפה שעלה רק 1,985 שקל. או כשאני קוראת על כל מיני תספורות וקיצוצים והתנהלות מחפירה של אנשים עם הרבה כסף שמתנהלים כאילו הם פשוט לא רואים בכלל את העוול שנעשה לאחרים בעקבות מעשיהם. מה, האם הם ואני חושבים אחרת? מרגישים אחרת? אנחנו בטוח מתנהלים אחרת, אבל גם באנו ממקומות שונים לגמרי.  ואז עולות לי כל מיני מחשבות בעניין. למשל, האם להיוולד למשפחה עשירה במקום למשפחה בקיבוץ, היה משנה אותי? ואם כן, איזה מין בן אדם הייתי אז? ואני דווקא לא חושבת במובן של הזדמנויות או רכוש שהיו זמינים לי, אלא יותר במובן של ערכים והלך רוח. האם כסף היה משנה אותי כבן אדם, כאישיות? האם, אם פתאום היה לי הרבה כסף, הייתי חושבת אחרת?  האם כל הערכים שלי היו משתנים?  ומה הייתי חושבת אז על חסכון במשאבים, ושמירה על איכות הסביבה, וצדק חלוקתי, וצדק סביבתי, בעיית הפליטים, והעוני של הקשישים,  וצדק ושוויון הזדמנויות בכלל. האם כסף היה משנה אז את תפיסת עולמי? לא יודעת למה, אבל השאלה הזו ישבה אצלי בראש.  מה היה קורה אם פתאום היה לי הרבה מאוד כסף, מה הייתי עושה אתו (תרגיעו, תרגיעו, יש לי הרבה רעיונות משלי, תודה), ולא רק על מה הייתי מוציאה אותו, יותר עניין אותי איך הייתי מתנהגת, וחושבת ואם סולם הערכים שלי היה  משתנה.

יש לי לפעמים שאלות כאלו בראש גם כשאני רואה כל מיני ידיעות על חתונה שעלתה מליונים, או על הבתים הכי עשירים בעולם, או על מנהלים שמרוויחים משכורות עתק, אתם יודעים יש מין מציצנות כזו לעולם  העשירים. כשאנחנו פשוטי העם אוהבים להציץ ולצ'קצ'ק בלשוננו.

אבל מה אם אני הייתי שם? מה אם אני הייתי נולדת למשפחה עם הרבה מאוד כסף? האם גם אז הייתי כל כך דוגלת בנושאי איכות הסביבה, צדק חברתי, צדק חלוקתי, צמצום פערים בין עשירים ועניים, וכו'  איפה באמת הייתי אז? האם הכסף והאפשרויות שהוא מביא אתו היה הופך אותי לעיוורת לדברים רבים? שם לי מחסום לפני העיניים שבנוי מהרבה שכבות של ניתוק שחיים עם הרבה כסף מאפשרים.

אז במקרה נתקלתי היום בנאום מבית היוצר המופלא של TED הנה פה,  ששואל את אותה שאלה בדיוק, האם כסף עושה אותך רע? בשורה של מחקרים שגובו בצילום ותיעוד גילו החוקרים כי ככול  שהמעמד הכלכלי גבוה יותר כך תחושת "המגיע לי" חזקה יותר. יש פחות חמלה והתחשבות באחר, והיכולת לפעול למען האינטרס האישי גדלה. אין בזה הרבה חדש בהתחשב בעובדה שכולנו ביום יום מתמודדים עם הטבע האנושי של לשים או לא לשים את האינטרס האישי שלנו מעל האחר, אבל המחקרים גילו או איששו את העובדה שלאנשים עשירים יש פחות חמלה, פחות יכולת הזדהות עם האחר, חמדנות נהיית בסדר, יש יותר יכולת לשקר במשא ומתן, לרמות לקוחות, לקחת שוחד, לעשות עבירות תנועה ובכלל לחיות יותר כאילו הכל מגיע לי. יש שם תיאור של מחקר שמשווה בין התרומה הכספית של אנשים בעלי אמצעים לאנשים ממוצעים נגיד, כאשר העשירים יותר, תורמים הרבה פחות.

ככול שאתה עשיר יותר כך  אתה גם פחות ער לעובדה, שתנאי הפתיחה הטובים שבהם זכית לגמרי במזל, או בזכות ההשתייכות למשפחה הנכונה, הם אלו שהביאו אותך להיכן שאתה ויותר ויותר בטחון שאתה, בכישרונך האישי, הוא שהבאת את זה על עצמך. מין עיוורון כזה לתמונה כולה.

בהמשך ההרצאה מציין המרצה כי מחקרים ממקורות שונים מראים שהמחיר של הפערים ההולכים וגדלים בין עשירים ועניים מתבטאים בהמון תחומי חיים. יש פחות בטחון סוציאלי, המרקם הקהילתי נפגע, רמת ההשכלה והבריאות יורדת, היכולת להתנייד בין המעמדות הכלכליים יורדת ומהצד השני יש עלייה בכמות השימוש בסמים, השמנת יתר, מקרי אלימות וכד'. לפערים ההולכים וגדלים האלו יש מחיר גבוה..

הצד האופטימי של ההרצאה היה שניתן לעשות שינוי משמעותי ע"י חשיפה של אנשים בעלי אמצעים לאלו הפחות מעושרים ובעלי המזל בחברה. מסתבר שלעתים מספיקה חשיפה לסרטון קצר שמתאר את הקשיים של ילדים רעבים כדי להביא לשוויון בין רמת הנדיבות של אנשים בעלי אמצעים ואנשים אחרים.  יש שם גם תיאור של כל מיני ארגונים שנוסדו ע"י אנשים עשירים מאוד שמכוונים לעשיית שינוי.

ואני עדיין שואלת את עצמי, מה אם פתאום הייתי נהיית עשירה באמת, מה היה קורה אז? לא שזה הולך לקרות מתי שהוא כך שזה נשאר בינתיים שאלה היפותטית לחלוטין, אבל האם הייתי משתנה? אני רוצה להאמין שהייתי מקדישה את המיליונים שלי בשביל לתמוך במטרות שאני מאמינה בהם, אולי עם זוג מגפיים סטיליסטי אבל עדיין נרתמת לגמרי עבור המטרות שלי,  אבל מי יודע…  סתם שאלות שעולות לי ביום חול, תראו את ההרצאה, מומלץ.

ואפרופו קישורים למקורות פיננסיים משובחים, נתקלתי בבלוג הזה שנקרא הסולידית  ופשוט התמכרתי. אין על הפוסטים שהאישה הזו מעלה. גם חינוך פיננסי משובח וגם מאיר עיניים ברהיטות ובפשטות.  היא כותבת הרבה ובצורה מנומקת על תרבות הצריכה, על המחיר שהיא גובה מאיתנו ביומיום, ואיך ניתן לצאת ממנה.  מומלץ בגדול!

יום טוב יקרים, ולהשתמע.

דבי

להקשיב לחיות

אהלן יקרים, נסעתי בסופ"ש לצפון לבקר את המשפחה בקיבוץ. צומת גולני שהייתה בעבר פניה פשוטה שמאלה ברמזור, היא עכשיו מחלף גדול שתופס הרבה מאוד שטח, ומשקיף על הנוף מלמעלה. קטע הדרך לפני צומת גולני ואחריו מאפשרים לי טעימה ממה שצפוי להתבצע פה בהמשך. כביש רחב מאוד ונוח, שייקח אותי למחוז חפצי הרבה יותר מהר. מצומת גולני וצפונה עמדו לאורך הכביש שורה של באגרים גדולים עם פטישים וכמו חיות קדמוניות עצומות, דפקו וניקבו ושברו את הסלעים, כדי להרחיב את הדרך ולאפשר בניית כביש דו מסלולי. השלטים לאורך הכביש מבשרים לנו כי עד אוקטובר 2015 יהיה פה כביש דו מסלולי חדש ומחלפים מרווחים יחליפו את הצמתים הצנועים שישנם בכביש כעת. מודה שזה מבעס אותי קשות לראות את כל הנגיסה הזו בהר, את השבירה והקדיחה, את עמודי הבטון הגבוהים שעומדים בתוך האפיק של נחל עמוד וכמו מין חרגולים גדולים חולשים על כל השטח ומשנים כליל את הנוף. בחיי שבא לי לבכות… כל הזמן מתנגנת לי בראש השאלה נגיע מהר, נגיע בטוח, נגיע רחוק, אבל לאן? לאן?! מה יישאר לנו מסביב מהיופי שישנו?

אז נהגתי במהירות רבה יותר (כי זה מה שקורה כאשר מרחיבים לי את הכביש), וחשבתי על ההשפעה שיש לאיכות הכביש, ומהירות הנהיגה על תחושת החיבור שלי לסביבה. הרגשתי שכאשר אני נוסעת בכבישים נוחים ומהירים בעיקר כאלו החדשים שמוגבהים מעל פני השטח, ושלאורך השוליים שלהם מותקנות גדרות בטיחות, אני הרבה יותר מנותקת מהנוף שמסביב ואני הרבה פחות בקשר עם מה שקורה בחוץ. כאשר נוסעים מהר בכביש גבוה ורחב, עם גדרות משני הצדדים, לא רואים שפני סלע שמתחממים על הסלעים, לא רואים את משטחי הכלניות שיש בשוליים, לא רואים את שיחי הצלף שנאחזים בסדקים שבהר, רצים, חולפים על פני הכל במהירות של 120 קמ"ש ורק רוצים להגיע למחוז חפצנו. יש יתרונות בטיחותיים רבים בכבישים גדולים ורחבים אבל אחד החסרונות שלהם הוא שזה גורם לנו להיות עוד יותר מנותקים מהסובב אותנו והניתוק הזה מהטבע שסביבנו גובה מאיתנו מחיר יקר. לנסוע במהירות במכונית עם חלונות סגורים, ומזגן ומוזיקה, לא לראות או לקלוט את הדברים הקטנים שמסביב. עוד אחד מהפעולות האלו שגורמות לנו כבני אדם להיות יותר ויותר מנותקים מהסביבה הטבעית שמקיפה אותנו. הכבישים הפתלתלים והצרים מכריחים אותנו לנהוג לאט יותר, ומאפשרים לנו להיות קצת יותר בתוך החוויה של הסובב אותנו וקצת פחות מרוחקים ומנותקים ממנה. ניתוק שניגרם כשאנחנו טסים מעל הנוף במהירות מופרזת כמו אדוני הארץ.

אני יודעת אני יודעת, תכף תתחילו להגיד שנמאס לכם מכל הירוקים הבכיינים כמוני, ושאין ברירה וצריך כבישים חדשים, ושתמיד יש פקקים בדרך לצפון ושאם משפרים את התנועה זה יעשה לכולנו רק טוב, בסדר נכון, בטיחותית זה יעזור, רק שהמחיר של זה הוא ממש ממש לא פשוט… הנה פה מאמר של אביב לביא המצוין שמסביר איך זה תמיד הכי קל לדחוק את הדיון על שימור השטחים הפתוחים לקלישאה הנפוצה שלירוקים שומרי הסביבה אכפת יותר מהלטאות ומהפרפרים מאשר מבני האדם, וכמה זה הכי קל ושטחי להשאיר את הדיון במקום הזה של בני האדם נגד הטבע כי הרי ברור שאי אפשר גם וגם. וזה שוב נראה לי אבסורד כל כך גדול, כי ברור שיש לנו את הידע ואת האמצעים לתכנן כך שיתאפשר הגם וגם הזה. שנוכל להגיע בביטחון ממקום למקום ולשמור על המערכות הטבעיות שמסביבנו. צריך רק לרצות ולהבין שזה מספיק חשוב. לא רק בשביל לשמור על חיי החיות והצמחים שמסביבנו, אלא פשוט כדי לשמור ולהגן עלינו, אל איכות החיים שלנו. על האוויר הנקי, על המים הבריאים, על המגוון הביולוגי, ועל כל השפע והעושר המדהים של צורות החיים הרבות שמסביבנו. כדי שלא רק "נגיע" אלא גם נחווה את הדרך. בעיני כל דבר שגורם לנו ניתוק מהסביבה במקום חיבור אליה הוא בעייתי. הוא אולי נוח ומהיר אבל בעייתי. כשאנחנו מנותקים מהסביבה הטבעית שלנו אנחנו כבר לא חלק ממשהו, כבר לא שייכים. כשאנחנו משתמשים בכביש רק כאמצעי להגיע מנקודה אחת לשנייה, הדרך מפסיקה להיות חלק מהמסע, היא נהיית רק אמצעי. והמטרה היא רק "להגיע". כבישים רחבים, תחנות דלק עם חנויות נוחות בכל מקום, שלטים מאירי עיניים ותוכנות ניווט משוכללות מאפשרים לנו להגיע מהר יותר ובטוח יותר אבל עם הרבה פחות חוויה של הרפתקה, של "ללכת לאיבוד" של חיפוש והתלבטות, של הקשבה ובדיקה ובעיקר של שחרור שליטה. יש מחיר לכל הפיתוח המואץ והמהיר הזה עוד מעבר למחיר של שימוש בעתודות קרקע של שטחים פתוחים, קיטוע מערכות אקולוגיות והרס של בתי גידול, יש מחיר נפשי שקשה יותר לחוש אותו אבל הוא שם. המחיר של המהירות, והניתוק ואי ראיית הסובב אותנו.

אחד מהסרטים המרגשים ביותר שראיתי לאחרונה נקרא The Animal Communicator שאני ממש ממש ממליצה לפנות קצת זמן (52 דקות למען הדיוק) ולראות אותו. לי הסרט הזה פשוט העלה דמעות של התרגשות בעיניים. הסרט מביא את סיפורה של אישה שיודעת לתקשר עם חיות, והדברים המדהימים שהיא מגלה רק מתוך הקשבה עמוקה ואמפטית לחיות שמסביב. מלווים אותה במסע אנשים שונים שלכל אחד מהם החוויה של התקשורת עם בעלי החיים הפכה לחוויה של טרנספורמציה אישית.

הסרט מדבר לא רק על היכולת לתקשר עם בעלי חיים, אלא גם על קיימות בכלל ועל איך אנחנו יכולים להתחבר שוב לנשמה שלנו ולכל היצורים החיים שסביבנו. הדרך לתקשר עם בעלי החיים שסביבנו היא לא אל טבעית היא הכי טבעית, ויש לנו אותה בגנים שלנו מאבות אבותינו מלפני אלפי שנים. ההזדמנות שיש לכל בן אנוש לתקשר עם החיים שמסביבו היא ממש בפתח הבית. להסתכל על העננים, להרגיש את הרוח, לשמוע את הציפורים, ללכת יחפים על האדמה, להיות חלק מכל היופי הזה שמסביב. יש שם תיאור יפה של אחד מהאנשים שמלווים אותה במסע, איך הוא עבר מתודעה של אני, של אחד, תודעה של נפרדות, לתודעה של חיבור, של יחד, של אנחנו. תסתכלו, שווה!

הנסיעה המהירה בכבישים החדשים ובמחלפים הרחבים שתלויים גבוה מעל הנוף, משאירה אותנו במצב של "הצופה מלמעלה" זה שמסתכל על החוויה מבחוץ והוא לא חלק ממנה. בדיוק הפוך מחוויית החיבור והאיחוד שהסרט מדבר עליו. וכשאנחנו מנותקים ממערכות החיים הטבעיות שסביבנו, אנחנו מנותקים מעצמנו, מהחיים שבנו. אני מרגישה את זה על עצמי בצורה ברורה, איך בכל פעם שאני עצבנית, או מתוחה, חסרת מנוחה או סתם מתוסכלת ממשהו, אני יוצאת לסיבוב בשדות או הולכת לחוף הים, או לחורשה הקרובה, ואיך אחרי כמה דקות או לעתים כמה שעות (תלוי בחומרת המצב 😦 )אני מרגישה טוב יותר. יש משהו ביציאה החוצה לטבע, לעצים, לירוק למקום הפתוח והטבעי, שמחזיר אותי לפרופורציות, שמאפס אותי, מאפשר לי להיזכר שוב במי שאני ובמה אני רוצה, מחזיר אותי לעצמי, ואז גם ההרגשה משתפרת.

יצאתי החוצה לנשום קצת אויר בין גשם לגשם, (איזה כיף שיורד סוף סוף), ובדיוק יצאה מבין העננים קשת יפהפיה! וואו, אחד ממחזות הטבע שתמיד נראים לי פלאיים. משהו לגמרי מכושף, ולא משנה כמה יסבירו לי את התופעות שעומדות מאחורי זה זה לא חשוב, קשת בשבילי היא פשוט קסם 🙂

להשתמע יקרים,

דבי

תרבות של יחד

שלום יקרים, עצוב לי… המוות של אריק אינשטיין שהגיע ככה במפתיע עושה לי כבד בלב. מין תחושה כזו של געגוע עמוק למשהו ולמישהו שהיה שם לכל אורך שנות ילדותי ובגרותי ולא יהיה עוד. כל אמירה אפשרית כבר נאמרה עליו אז אין לי רצון לחזור על זה, רק לשתף שמבחינתי הוא באמת היה יוצא דופן באיכויותיו. אולי כי בניגוד להרבה זמרים אחרים, הוא היה שקוף ורגיש יותר. איך שהוא האנושיות שלו באה לידי ביטוי בשירה שלו, יותר ממה שמקובל לראות היום אצל זמרים ומבצעים אחרים. גרתי בעבר הרבה שנים בת"א מתוכם 5 שנים ברחוב חובבי ציון כמה בלוקים מהבית של אריק אינשטיין. מדי פעם לא הרבה, יצא לי לראות אותו הולך ברחוב, שקט, מהורהר, פרטי מאוד. לא סוג של הליכה שמזמינה אספני חתימות, יותר הזמנה לכבד את הפרטיות והמרחב האישי שלו. אף פעם לא העזתי לפנות אליו, כיבדתי, הערכתי מרחוק… אז גם כרגע אני מתייחדת עם זכרו בצורה הכי טובה שאני מכירה ופשוט מאזינה לשידור הבלתי פוסק של השירים שלו ברדיו, ומתגעגעת…

בסוף השבוע האחרון נסעתי עם חברים לכנס קהילות אקולוגיות ביער הפיות בבית אורן. יער הפיות זו פינה קסומה בכרמל צמודה לקיבוץ בית אורן, שאיש מוכשר ובעל חזון שיפץ והפך אותה למקום מקסים שבו אפשר להתכנס, לישון, לחגוג, לבלות ולהיות חלק מהיער היפה שיש שם בכרמל. יש שם הרבה אלונים שמכוסים בקיסוס בר שמשתלשל מהעצים ויוצר מין אוירה מכושפת כזו של פינת יער עם פיות ושדונים. האזור הזה ניצל בדרך נס (יש שאומרים בעזרת הפיות) מהשריפה הגדולה שהייתה בכרמל לפני 3 שנים, ונשאר כאי יפה של עצים וחורש בין השטחים שנזקי השרפה עוד בולטים בהם.

כנס הקהילות אורגן ע"י כמה אנשים צעירים שמנסים לעשות טוב בעולם וליצור חיבור בין אנשים שמחפשים חיי קהילה לבין מקומות שבהם נדרשים תוספת ותמיכה של מתיישבים חדשים. וגם בשביל כל מי שסתם רוצה להיפגש ולהיחשף לתרבות אחרת. תרבות של יחד ושל עשייה למען משהו טוב.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

לוח הפעילויות שהועבר כולו בהתנדבות ע"י המשתתפים

מה שהיה קסום שם בעיני היה המרחב הפתוח והמאפשר שאליו הם הזמינו. הכל היה ללא תשלום וללא מישהו שבאמת היה אחראי על התוכן, או על האוכל, או על האנשים בכלל. כל מי שהגיע התבקש להביא אתו ירקות/פרות/קיטניות/אורז/לחם ובאופן כללי כל מה שבא לו שעונה על ההגדרה של אוכל טבעוני. לוח הפעילות התמלא במפגשים שאנשים בחרו להעביר והזמינו את כל מי שרוצה להשתתף ולשתף מניסיונם ומהידע שלהם בשלל של נושאים שונים. היו מעגלים שדיברו על הקמת גינות מאכל, על שימוש במיקרואורגניזמים לבניית קרקע פוריה, היו סדנאות על כלכלה אחרת וכסף אלטרנטיבי, על גידול דבורים או על קהילות עירוניות. היו שדיברו על חינוך אלטרנטיבי והיו כאלו שפשוט רקדו, ניגנו ושרו ביחד. הכל היה פתוח ומי שרצה ללמד משהו פשוט כתב את הנושא שעליו הוא רוצה לדבר, או שאותו הוא רוצה ללמד על הלוח, והזמין את מי שרוצה לבוא ולשמוע ולהשתתף. ההתארגנות הזו התחילה באירוע בפייסבוק לפני, והמשיכה בשטח עצמו. האוכל שכולם הביאו זרם למטבח ושם היו מתנדבים שהכינו ביחד אוכל לכולם. בכל ארוחה היו אנשים אחרים שהתנדבו להכין, וגם רמת האוכל הייתה שונה בהתאם ליכולת של המתנדבים באותה ארוחה. נראה לי שהאוכל היא לא בדיוק הסיבה להגיע למפגשים מהסוג הזה, אבל כל השאר ממש כן 🙂 אחרי ארוחת הערב היו מדורות ומוזיקה ואנשים ששרים ומנגנים ביחד.

כל ההתארגנות החופשית הזו שבה לא צריך לשלם כסף למישהו מראש, שבה כל אחד שמגיע לוקח אחריות והופך להיות שותף לארגון הכנס פשוט קסומה בעיני. היכולת של קבוצה גדולה של אנשים (היו שם כ-150- 120 איש להערכתי) לבלות ביחד, לאכול ביחד, ללמוד ולהפרות זה את זה, ליצור שיתופי פעולה וחיבורים חדשים, לישון ביחד ולהשאיר הכל יפה ונקי אחריהם כמובן, הוא פשוט מחמם לב ולגמרי לא מובן מאליו. כל כך שונה מהתרבות הקיימת בינינו כיום, שבה נהוג שאנחנו משלמים למישהו אחר שיעשה את העבודה בשבילנו. שבתמורה לכספנו ישעשע אותנו, יאכיל אותנו, יארגן לנו, ינקה אחרינו ובאופן כללי ייקח אחריות על הכל. פה זה היה משהו אחר, כמו משפחה גדולה שמכריזה על התכנסות וכל מי שמגיע שותף לארגון ולהפקה שלה. כל מי שיש לו רעיון או יוזמה, מוזמן לקדם אותו, למצוא לו עוד שותפים לחלום שלו ולחלום ולעשות אותו ביחד.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

מעגל שיחה ולימוד על גינות מאכל

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

ובין לבין, רוקדים…

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

סדנת לימוד על גידול דבורים בדרכים בריאות להם ולסביבה

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

שיחה על בניית קהילה

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

שרים, מנגנים ומדורה אחת בוערת שעליה אפשר לשים פינג'אן קפה

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

אוכלים ביחד ממטעמי המטבח המשותף

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

כל אחד שוטף את הכלים שלו, בשיטת שלושת הקערות

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

השלט שמוצב בכניסה

כל כך פשוט וכל כך יפה. רק לארגן מקום ידידותי למשתמש, לקרוא לכל מי שיש לו קריאה בלב לגעת בנושאים של אקולוגיה, סביבה, קהילה וכל מה שביניהם, היום בעידן הפייסבוק זה ממש לא בעיה, ואז לשחרר ולסמוך. לסמוך שיבואו אנשים טובים, לסמוך על חכמת המגיעים ועל המתנות שיש להם לחלוק עם כולם. לסמוך שיהיה מספיק אוכל (אני מודה שבתור פולנייה זו קפיצת האמון הכי גדולה שנדרשת ממני) לסמוך על הביחד שנוצר בין הרבה אנשים שלא מכירים זה את זה, אבל מוכנים להכיר, להתחבר ולהשתתף בעשייה. לקחת אחריות ואז לשחרר…

אז היה הרבה אוכל ואפילו ממש טעים רוב הזמן, אם כי היו כמה מנות שהטבחים המתנדבים במטבח הפגינו בהם עודף יצירתיות, ובעיקר היה שמח ומעניין ומלמד וכיף גדול. התפאורה מסביב הייתה הכי פשוטה שיש. מחצלות ועצים ככיתת לימוד, לוח מחיק במקום מצגת משוכללת, ומעגל סביב המדורה כמרחב לדיון, אבל הידע שעבר בין האנשים היה מקצועי ועמוק ורציני לגמרי. החיבור שיכול להווצר בסביבה כל כך פשוטה, לא רשמית, ובלתי אמצעית לחלוטין, הוא פשוט מופלא בעיני. אלון חברי, בתמיכתי ובתמיכת כמה חברים נוספים העביר מפגש של שיחה על חיי קהילה אקולוגית בעיר. דיברנו על החשיבות של יצירת קהילות אקולוגיות בעיר, שהיא מקום המגורים של יותר מ-90% מהאוכלוסייה בארץ. על אפשרויות לשינוי ולהשפעה שיש, כשגרים דווקא בתוך העיר ולא באיזה חוות בודדים מרוחקת בצפון או בנגב, וכיצד ניתן לעשות את זה בצורה הנכונה ביותר. שיתפנו מניסיוננו לבניית קהילה אקולוגית בעיר המתהווה חריש ובאפשרויות האדריכליות הטמונות בתכנון של מבני מגורים משותפים על פי עקרונות הבניה הירוקה. דיברנו על גגות ירוקים, על קירות ירוקים ועל חללים קהילתיים משותפים. ניהלנו דיון על מה ולמה עיר ומה היתרונות והחסרונות שיש בה לחיי קהילה אקולוגית. היה מעניין ומעורר מחשבה.

בדרך חזרה הביתה היתה לי תשוקה עזה לקפה אספרסו ולעוגה טובה, שזה בדרך כלל תגובת הנגד שלי לכל האוכל הבריא ולתה צמחים שיש מסביב. אז עצרנו בצומת פארדיס להצטיידות בבקלוות ובכנפה לקפה בבית. צפוף וסואן שם במוצאי שבת, ונראה שכל הכפר יוצא לבלות במסעדות שמסביב. תרבות של קהילתיות אחרת, פחות סביב התלכדות רעיונית, יותר סביב המשפחה. חשבתי על זה שגם בכינוסים האלו נוצרת לאט לאט מין סוג של התלכדות משפחתית כזו.

אחד הדברים שעולים לי עכשיו לאחר המוות של אריק אינשטיין, זה שיש בנו געגוע לתקופה שהיתה ואיננה עוד. השתוקקות לארץ ישראל היפה והטובה של פעם, למשהו עם ערכים ופשטות ועומק. לא שהיא הייתה באמת כל כך יפה וטובה, אבל זה מה שצרוב לנו בתודעה, ולזה אנחנו מתגעגעים בין תרבות הרייטינג והריאליטי. והאמת היא שכינוסים כאלו מזכירים לי שיש ערכים ופשטות ועומק. יש רצון לשתף וללמד אחד את השני גם "כשלא יוצא לי מזה משהו" חוץ מחדוות השיתוף והנתינה. יש הרבה אנשים טובים שעושים דברים מופלאים, הם פשוט עוברים מתחת לרדאר של התקשורת, לא קוצרים רייטינג, ולא עושים כותרות, פשוט עושים טוב, לעצמם ולסביבה. יצירת מרחב של חיבור, דיבור של אמת על מה שיש, הקשבה של כנות ויושר במעגלי דיבור, יוצרים משהו אחר. משהו עדין, לא מנצנץ ולא צעקני, לא בולט ולא מסחרי, אבל שיוצר את אותה רקמה עדינה של חיבורים בין אנשים, שיכולים לחולל שינוי.

כשקוראים קצת באינטרנט ונחשפים לכל המומחים שמדברים על המשבר הכלכלי שמפיל כל פעם מדינה אחרת, מגלים גם רעיונות לאיך תיראה המערכת הכלכלית שלנו בעתיד, כשבועת הכסף, הנדל"ן והחובות התופחים תאלץ אותנו להשתנות. אז אחד השינויים היפים שנתקלתי בהם הוא הכלכלה השיתופית. לא, לא עוד קיבוץ וגם לא קומוניזם, או איזם מכל סוג שהו. פשוט הבנה עמוקה שכלכלת העתיד תהיה מבוססת על שיתופי פעולה בין אנשים, שבעזרת הרשתות החברתיות באינטרנט, לא יצטרכו מתווכים וישתפו ביניהם את כל מה שכבר יש ללא צורך לרכוש ולקנות עוד ועוד חפצים חדשים. מוזמנים מאוד להאזין לנאום מעורר השראה של ריצ'ל בוצמן שמסבירה איך בכלכלה החדשה של המאה ה-21 הכלכלה השיתופית תחליף את תרבות הצריכה של המוצרים ואת הבעלות על חפצים, בשיתופי פעולה, סחר חליפין אינטרנטי, מתן מענה לצרכים האנושים שלא דרך רכישת המוצר ועוד. מעניין ומעודד. ולמי שרוצה להרחיב, הנה פה גם הרשת הישראלית שמאפשרת כלכלה אחרת.

להשתמע יקרים ואינשאללה שיהיה לכולנו חג חנוכה מלא אור וחום וחיבורים עם אנשים טובים.

דבי