הפוסט הקודם "גברים נשים ומה שביניהם" גרר הרבה תגובות והערות, מה שמביא אותי לחשוב שאני יכולה לכתוב לכם פה עד מחר בבוקר על ענייני חברה וסביבה, מה שמעניין אותכם באמת זה מה קורה בחיים הפרטיים שלי/שלנו. מי ביקש פה עיתונות צהובה ולא קיבל? נו שויין..
היכולת להכיל אלטרנטיבות רבות למבני המגורים והמשפחה המקובלים, היא בסיסית בעיניי ליצירת חברה בריאה ומגוונת, ובנושא הזה החברה הישראלית איך לומר זאת בעדינות, לא כל כך מתקדמת. המסלול הישראלי הכל כך מוכר של תיכון, צבא, טיול שאחרי צבא, לימודים, חתונה, משכנתה, ילדים ונכדים, לא מכיל בתוכו סובלנות רבה לבחירות אחרות. הצורך להיות בסדר, להיות "כמו כולם" להיות "נורמלי" מוליך אותנו במסלול קבוע, שיש בו מעט מקום למי שבוחר אחרת. מי שמכיר קצת את החברה האמריקאית או האירופאית יודע ששם הנושא הזה הרבה יותר חופשי, מכיל ומאפשר שונות ומגוון. בכלל בהרבה מקרים אף אחד לא באמת יודע איך ועם מי אתה גר, כי זה נחשב ממש לא מנומס להיכנס ככה לתוך הפרטיות שלך. לנימוס הזה יש מחיר, כי הוא יכול להוביל לעתים לבדידות ולניכור בין האנשים, אבל יש לו את האיכויות שלו בשמירה על צנעת הפרט.
האמת, עכשיו כשאני כותבת את זה, לא ברור לי מה בעצם העניין. גרתי בעבר עם בן זוג, וגרתי לבד. גרתי בקומונה וגרתי עם שותפים, התחתנתי, התגרשתי, וכשאני מסתכלת סביבי אני רואה כל מיני אפשרויות למגורים ולהרכבים משפחתיים ואחרים. יש לי חברים גברים ונשים שגרים לבד, יש קבוצה של חברים שגרים בקומונה ומתכוננים לעבור לחווה חקלאית בנגב. יש לי חברות לסביות שגרות יחד, חלק עם ילדים וחלק בלי. יש לי חברה שמגדלת 2 ילדים עם גבר שהוא האבא הביולוגי של הילדים, בהסכם שותפות של הורות בהסכמה (שזה כמו להתחיל ישר אחרי הגירושין רק בלי המשקעים שהצטברו), יש 2 זוגות סטרייטים שפגשתי, שגרים ביחד וחולקים בית גדול עם הילדים של שניהם. אני מכירה אישה יקרה שהייתה נשואה לגבר הרבה שנים, ילדה אתו 3 ילדים, התאהבה באישה אחרת ועברה לגור איתה. אחי המקסים חיי באושר עם בת זוגו. הוא בקיבוץ אחד, היא בקיבוץ אחר, לכל אחד יש את הבית שלו, ונפגשים כל חג וסוף שבוע ובכל פעם שבא. יש לי חברים שהחליטו לא לעשות ילדים כלל, וכאלו שמגדלים 3 ילדים וכלב כמו בספרים. יש לי חברים שבחרו ללדת רק ילד אחד ועומדים באומץ מול כל האמירות הכל כך ישראליות "מה לא תעשו לו אח או אחות" וזוג הומואים שעשו ילד עם אישה אחת. יש לי חברה טובה שיש לה אהבה גדולה מעבר לים, וחבר שהחליט שזוגיות וילדים זה ממש לא בשבילו, יש הכל.
יש מין חשיבה כזו שלהיות כמו כולם זה יותר קל, אז נכון זה באמת יותר קל, זה מעורר פחות שאלות, פחות תמיהות, לא צריך להסביר או להתנצל על הבחירות שלך, אבל האמת היא שאף אחד מאיתנו "לא כמו כולם" כל אחד והסיפור שלו. אצל חלק הוא בולט יותר ואצל חלק פחות. אבל עדיין הצורך הזה "להיות כמו כולם" יש לו פוטנציאל לגבות מחיר יקר מאיתנו, מי יותר מי פחות. לקבל את האישור, לדעת "שאתה בסדר" להיות חלק מהמקובל נראה כמו הבחירה הטבעית, שלעיתים לא ממש מאפשרת לנו את השאלה, החקירה היותר עמוקה, רגע, זה מה שאני באמת רוצה? זה מה שמתאים לי? ואולי לא? היכולת לאתגר ולבדוק ולשאול ולחקור איך באמת מתאים לי לחיות הוא לא פשוט… במובן מסוים זה יותר קל ופשוט לצעוד במסלול המקובל, לא צריך לשאול שאלות או לשבור את הראש או לחקור ולבדוק, פשוט זורמים.. אבל האמת היא שגם שם זה קשה, כי לעמוד תחת המכבש החברתי של "מה יגידו" זה תהליך שלא נגמר גם אחרי שמילאנו את הווי הנכון בכל המשבצות הריקות..
כרגע אני גרה עם אלון ודורון שהם זוג מקסים שאני אוהבת מאוד, עוד כמה שנים נעבור לגור (בדירות נפרדות הפעם, או אולי לא) עם חברים נוספים בבניין קהילתי/אקולוגי בעיר חריש, (וזה סיפור מרתק ששווה פוסט ניפרד) ואני עדיין לא יודעת מה ארצה לעשות כשאהיה גדולה..
אני כן יודעת שלי ולכל האחרים מבין חברי שבחרו לחיות בצורות חיים אלטרנטיביות היה ללא ספק יותר קל אם לא היינו צריכים להתמודד עם כל כך הרבה גבות מורמות וסימני שאלה. אם החברה שסביבנו הייתה סובלנית ומכילה יותר. חברה שמבינה ששונות ומגוון מאפשרים לכל אחד לחיות נכון יותר, ומקבלים את אלו שבוחרים אחרת. חברה שמאפשרת חופש בחירה אמתי ושחרור "ממה יגידו" שתורם כל כך הרבה לתחושת המחנק והחוסר בחופש אישי. חופש להתנהל באמת כפי שמתאים ונכון לי/לנו. כי עם כל האומץ שיש לי לשתף פה על חיי (ואל אף מה שאולי נראה לכם, זה לא באמת בא לי בקלות), לחיות אחרת מהמיינסטרים בחברה הישראלית זה עדיין אתגר…
מקווה שהחגים עוברים עליכם בטוב,
להשתמע דבי
החיים בפיג'מה - דבי לרר 
חברה ושותפה יקרה שלי. גם לחזון וגם לחיי היומיום והעשייה המשותפת.
הזדהתי עם מה שכתבת בפוסט הזה על האלטרנטיבות שיש לחיי זוגיות, משפחה ובכלל.
אני חושב שמחקר עמוק על הבחירות שלנו יכול להביא גם ליצירת מודלים חדשים לחיים.
זה אומר שאנחנו גם נזקקים לחינוך אחר. כי כאשר ילדים גדלים בסביבה שבה האפשרויות מאד צרות
ואין פתיחות באופן כללי לצורות אחרות של חשיבה וחיים, אזי אנחנו רואים את התוצאות: חוסר סבלנות,
דעות קדומות, דיכוי, רדיפה ועוד.
חינוך ומחקר הם אחד.
עוד אכתוב על זה.
חברה ושותפה יקרה שלי. גם לחזון וגם לחיי היומיום והעשייה המשותפת.
הזדהתי עם מה שכתבת בפוסט הזה על האלטרנטיבות שיש לחיי זוגיות ומשפחה.
אני חושב שמחקר עמוק על הבחירות שלנו יכול להביא גם ליצירת מודלים חדשים לחיים.
שלושתנו חיים וחוקרים צורה אחרת של משפחה ואפשרויות נוספות…
אולי הגיע הזמן שנכתבו על זה לעומק, נוציא קצת תובנות וגם נקח את הלאה : בית ספר
למשפחות וקהילות אחרות… ?
יש לי כל כך הרבה מה לומר על זה, אבל עכשיו נכנסה השבת ואני לבד סוף סוף.
זה לא קורה הרבה שכל אהובי במחוזות אחרים ואני בבית.
אפשרות לחקור גם את זה.
שבת שלום.