אימא שלי

שלום יקרים,

כשאחי התקשר  בשבע וחצי בבוקר קפצתי בבהלה. תמיד כשיש לי טלפון מאחי או מאחותי בשעה  מוקדמת יחסית, עולה לי מיד השאלה המלחיצה לראש, "מה קרה לאימא?"  מזה כמה שנים שאימא שלי במצב בריאותי שברירי ביותר. לפני שלוש שנים היא עברה שנה של אשפוזים בבתי חולים ובמוסדות שיקומיים. כמה ניתוחים של איחויי אגן וברך שבורה, הרבה פיזיוטרפייה ותהליך שיקומי ארוך. בשלוש השנים האחרונות היא גרה בקיבוץ עם לוסי העובדת ההודית המקסימה והמסורה שלה. גם במהלך השנים האחרונות הבריאות שלה מקפיצה אותנו לא מעט פעמים והמשפט הכי מפחיד הוא "אימא נפלה".  יש לה אוסטאפורוזיס (בריחת סידן) קשה וכמו בובת זכוכית שבירה, לכל נפילה יש פוטנציאל להפוך לאשפוז ארוך וכואב.  הפעם היא התעלפה בשירותים בלילה, ולקחו אותה לאשפוז בבית החולים בצפת. בינתיים למרבה המזל לא נשבר כלום. היא נשארה בבית החולים  להשגחה וטיפול כעשרה ימים ואז חזרה הביתה מבולבלת למדי.

אימא שלי היקרה כבר בת 88 וזה לא קל. היא עכשיו בתהליך התדרדרות מנטלית ויכולת הדיבור שלה מאוד נפגעה. היא מבינה מה שמדברים אתה, והיא יכולה קצת לקרוא, אבל קשה לה מאוד לדבר. היא יכולה לענות במשפטים קצרים של שתיים, שלוש מילים, לא יותר. לעתים באמצע המשפט יש תחושה שהיא שכחה מה רצתה להגיד והיא פשוט נעלמת לה למקום אחר. יש ימים טובים יותר ויש פחות, אבל התהליך מתקדם. היא ישנה הרבה שעות ומבולבלת לא מעט. לפעמים אני רואה מבט של חוסר אונים על פניה כשהיא רוצה לתקשר אבל לא מצליחה. כל כך כואב לי הלב לראות אותה ככה…  ועדיין יש גם ימים טובים שבו היא נהנית  מהמשפחה שבאה לבקר ובעיקר מהנינים שלה.

כשאני מבקרת אותה בקיבוץ, או מדברת אתה בטלפון, אני רואה כמה זה מפחיד אותי לראות אותה כך, וכמה הייתי רוצה שהיא תחזור לעצמה. לפעמים אני מנסה לדובב אותה, לנחש מה היא רוצה להגיד. לפעמים זה מצליח ולפעמים לא. בגדול נראה לי שהניסיונות לדבר מעייפים ומתסכלים אותה ואז היא פשוט מוותרת, או שהיא בכלל שוכחת מה שרצתה להגיד. כרגע התקשורת הכי טובה אתה זה פשוט ללטף אותה הרבה. לגעת, לחבק, לנשק. אז לא צריך מילים ואפשר ליצור חיבור פשוט מהלב.

לפעמים אני חושבת שאולי גם זה רק משהו תרבותי מקובל בחברה שלנו שמקדשת את המהירות, והוורבאליות, והתקשורת, והעשייה והפעילות. אולי זה בסדר שהיא ככה. אטית מאוד, שותקת הרבה, בוהה באוויר, נחה, חושבת, ישנה הרבה, וזה רק אנחנו שחושבים שהיא צריכה להמשיך בקצב שלנו… אולי  ככה זה בסדר, שמורידים קצב לאט לאט עד שעוברים למימד הבא.

הרפואה המודרנית מצליחה להאריך את החיים,  לא בהכרח היא  נותנת לנו איכות חיים…

 

4 מחשבות על “אימא שלי

  1. timeisnow2012

    דב,

    כתבת מאד אישי ונוגע.

    כל כך מסכים עם הדברים שאת מעלה כאן לגבי התרבות שלנו.
    אולי נצליח להביא בקטן שינוי עם ההורים והקרובים לנו.
    זה לא פשוט אבל אפשרי. הנה לדוגמה כמה יופי וחסד הביא
    אלון בשנה וחצי האלה לקשר עם אבא שלו.
    וגם את בדרכך עם אמא. לומדת ומלמדת את האחרים. בתפקיד
    בין האחים שלך.

    *דורון צור*

    *דרמתרפיסט – טיפול והנחיית קבוצות *

  2. יעל

    את כל כך צודקת. אמא שלי בת 84 ואני רואה אותה גולשת במהירות לאותו הכיוון כמו אימך.
    אם רק היא לא היתה כל כך מודעת וכל כך מתוסכלת אז היה גם לי יותר קל לקבל אותה במצבה החדש.
    אני תוהה אם לנו בגילן, במצב הזה , תהיה יותר תובנה לקבל את עצמנו.

  3. עלינא אדמונדס

    תודה דבי יקרה על הפוסט שלך.מאוד נגעת בליבי.למרות שהורי אינך בחיים מזה שנים רבות ולא הייתי אתם במקום הזה, יחד עם זאת אני רואה מה מצפה לי מהעולם כשאתקרב לשלב זה בחיי,והמסר שלך הוא כל כך אמיתי ,מנחם ומרגיע ואפילו מעודד משהו, באפשרות שהעלת.חיבוק

  4. יהודית צור

    דבי יקרה. נגעת בפחדים עמוקים ולא מדוברים אצלנו… הרהורים של איך כל זה ייגמר, איך יהיה הסוף הלא נודע.,והבלתי נמנע.. את ציינת בענווה וצניעות – עם המון לב – את הקבלה, ההבנה, הליטוף והחיבוק….(שהורים תמיד רוצים על אחת כמה וכמה בגיל מבוגר או בחוסר ישע..)
    מי יתנני גם…חיבוק חזק ממני -יהודית צור

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s