סתם יום של חול… ושבת

אהלן, יקרים

באחד הבקרים האחרונים קמתי במצב רוח רע, או כמו שאימא שלי נהגה להגיד "קמתי על צד שמאל", והחלטתי שהדרך הטובה ביותר לצאת מזה, זה לנסוע לסידורים באופניים. היו לי כל מיני סידורים מעצבנים, ולעשות את זה עם אוטו זה עוד יותר מעצבן. להיכנס לרכב, להניע, לנסוע, לחנות, לצאת, לחזור, לנסוע שוב, לחפש חנייה, לעצור, לצאת, להיכנס, להניע שוב  וחוזר חלילה. אז החלטתי שבאופניים אפשר להפוך את זה לטיול. זו בדיוק העונה המופלאה לנסיעות באופניים. כבר לא קר ועוד לא חם מדי, ואפשר לנסוע לאט ולהרגיש את הריח של עצי ההדר שפורחים מסביב. שמתם לב שגם האיזדרכת פורחת עכשיו? יש לה מין ריח מתקתק כזה, מאוד ייחודי.

בדרך, בעוד אני מדווששת לי לאטי כמו פרימדונה אנגליה עם כובע רחב שוליים, (תשכחו מתמונה אני ממש לא בעד סלפי), חשבתי על זה שבדרך כלל אני לא עושה סידורים עם אופניים, כי אני ממהרת מפה לשם ובחזרה ובעיקר רוצה לגמור עם זה כבר. אבל אם אני מניחה שפעילות גופנית היא גם חלק חשוב מהיומיום שלי, אז במקום לתקתק סידורים מהר, ואז לנסות להשאיר זמן להתעמלות, יוגה,  חדר כושר או כל דבר אחר, אפשר פשוט לאחד בין הדברים, ולעשות סידורים על אופניים. כך גם עושים מה שצריך וגם מרוויחים פעילות פיזית. שנים שלא נסעתי על אופניים, ודווקא לאחרונה אחי החמוד ארגן לי זוג אופניים שמצא ללא שימוש בקיבוץ ( דגם ישן וקלאסי של חברת פג'ו, וינטאג'  אמתי)  ואני מגלה מחדש את התענוג הזה. בחיי שזה כייף. לוקח קצת זמן להתגבר על הפחד מהמכוניות בכביש, וקצת זמן לארגן מחדש את שרירי הישבן, אבל  אחרי שנים של רכיבה על טוסטוס ברחבי ת"א התרגלתי די מהר.

ככול שהתאמצתי יותר, והשרירים קצת כאבו, ככה הנרגנות של הבוקר התחילה לחלוף והרשיתי לעצמי לבוא בחברת בני אדם. בכל זאת לא כולם צריכים לסבול אותי במצב כזה. נזכרתי שקראתי פעם שאחת הדרכים הטובות להתמודד עם מצבי רוח ודיכאון, זה על ידי פעילות פיזית. עלי לפחות זה עובד.

בשבת יצאתי לטיול בשדות, לא יודעת מה קרה מבחינה אקולוגית בשדות ששתולים בין כרכור לכפר פינס, אבל יש שם עכשיו משטחי פרגים מדהימים.

דרום אדום זה פה!

משטחים אדומים בתוך שדות של גידולי אספסת לבהמות. בשנה שעברה זה לא היה, או לפחות לא כל כך הרבה , או שלא ראיתי, לא אני די בטוחה שלא היה ככה. מעניין איך זה קורה..

נסעתי לאט, מסתלבטת, נהנית מהרוח, מעלי פירפר לו פרפור עקוד, ושלדג לבן חזה עמד על חוטי החשמל מצפצף לו את קריאותיו האופייניות. כוורות עם דבורים מוצבות בשולי הדרך, ואני נזהרת שלא להתקרב מדי. המשכתי בשבילי העפר,  מדי פעם עקפו אותי רוכבי אופניים מקצועניים, עם בגדים הדוקים וקסדות צבעוניות. ממהרים, מדוששים במרץ ומפתחים סיבולת לב ריאה. גם רוכבי טרקטורונים עברו אותי, וגם רכב שטח שחור ונוצץ. פעם אהבתי מאוד את כל הדברים המרעישים האלו שאפשר לנסוע בהם בשטחים, איך שהוא היום זה פחות עושה לי את זה. לא יודעת אם זה הגיל או המודעות הסביבתית, אבל כיום אני מעדיפה ללכת ברגל, או לדוושש בשקט, לשמוע את הציפורים, ואת המחשבות שלי. דרכי העפר  באזור עוברות חלקן לאורך תעלות המים שמהוות חלק מפרויקט נחלי מנשה של חברת מקורות. פרויקט שהוקם כבר בשנות השישים ותפקידו לתפוס את מי השיטפונות של הנחלים באזור ( נחל התנינים, עדה, משמרות ועוד אחד ששכחתי) ולהחדירם באזור החולות של קיסריה לאקוויפר החוף. באזורים שבו בנוי סכר על התעלה, נקווים משטחי מים רדודים וגדלה צמחיית נחלים יפה.  חשבתי כמה זה נעים פשוט לנסוע בשקט, לאט, בשדות, לא למהר, לא לרצות להגיע, לא לפתח כושר, לא להגיע לשום מקום באופן מיוחד, רק להיות בחוץ, לראות את כל הירוק היפה הזה, לשמוע את הציפורים וליהנות.

הפסח מתקרב ואנחנו מארחים את המשפחה של אלון ועוד חברים לסדר שלא כהלכתו, אצלנו בבית. חיפשנו קטעי השראה כדי לקרוא בערב, כי אין סיכוי שממש נקרא את ההגדה ואני מצאתי את השיר הזה שמצא חן בעיני. מוזמנים גם.

חג שמח יקרים, דבי

 כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם – אמנון ריבק

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ
בְּיָד חֲזָקָה,
אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,
וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,
שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה
אַחַת,
שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.
אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף –
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים,
לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,
לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם,
לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,
לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,
כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם.
וִירוּשָׁלַיִם,
וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד,
לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד
בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.