אהלן יקרים, נסעתי בסופ"ש לצפון לבקר את המשפחה בקיבוץ. צומת גולני שהייתה בעבר פניה פשוטה שמאלה ברמזור, היא עכשיו מחלף גדול שתופס הרבה מאוד שטח, ומשקיף על הנוף מלמעלה. קטע הדרך לפני צומת גולני ואחריו מאפשרים לי טעימה ממה שצפוי להתבצע פה בהמשך. כביש רחב מאוד ונוח, שייקח אותי למחוז חפצי הרבה יותר מהר. מצומת גולני וצפונה עמדו לאורך הכביש שורה של באגרים גדולים עם פטישים וכמו חיות קדמוניות עצומות, דפקו וניקבו ושברו את הסלעים, כדי להרחיב את הדרך ולאפשר בניית כביש דו מסלולי. השלטים לאורך הכביש מבשרים לנו כי עד אוקטובר 2015 יהיה פה כביש דו מסלולי חדש ומחלפים מרווחים יחליפו את הצמתים הצנועים שישנם בכביש כעת. מודה שזה מבעס אותי קשות לראות את כל הנגיסה הזו בהר, את השבירה והקדיחה, את עמודי הבטון הגבוהים שעומדים בתוך האפיק של נחל עמוד וכמו מין חרגולים גדולים חולשים על כל השטח ומשנים כליל את הנוף. בחיי שבא לי לבכות… כל הזמן מתנגנת לי בראש השאלה נגיע מהר, נגיע בטוח, נגיע רחוק, אבל לאן? לאן?! מה יישאר לנו מסביב מהיופי שישנו?
אז נהגתי במהירות רבה יותר (כי זה מה שקורה כאשר מרחיבים לי את הכביש), וחשבתי על ההשפעה שיש לאיכות הכביש, ומהירות הנהיגה על תחושת החיבור שלי לסביבה. הרגשתי שכאשר אני נוסעת בכבישים נוחים ומהירים בעיקר כאלו החדשים שמוגבהים מעל פני השטח, ושלאורך השוליים שלהם מותקנות גדרות בטיחות, אני הרבה יותר מנותקת מהנוף שמסביב ואני הרבה פחות בקשר עם מה שקורה בחוץ. כאשר נוסעים מהר בכביש גבוה ורחב, עם גדרות משני הצדדים, לא רואים שפני סלע שמתחממים על הסלעים, לא רואים את משטחי הכלניות שיש בשוליים, לא רואים את שיחי הצלף שנאחזים בסדקים שבהר, רצים, חולפים על פני הכל במהירות של 120 קמ"ש ורק רוצים להגיע למחוז חפצנו. יש יתרונות בטיחותיים רבים בכבישים גדולים ורחבים אבל אחד החסרונות שלהם הוא שזה גורם לנו להיות עוד יותר מנותקים מהסובב אותנו והניתוק הזה מהטבע שסביבנו גובה מאיתנו מחיר יקר. לנסוע במהירות במכונית עם חלונות סגורים, ומזגן ומוזיקה, לא לראות או לקלוט את הדברים הקטנים שמסביב. עוד אחד מהפעולות האלו שגורמות לנו כבני אדם להיות יותר ויותר מנותקים מהסביבה הטבעית שמקיפה אותנו. הכבישים הפתלתלים והצרים מכריחים אותנו לנהוג לאט יותר, ומאפשרים לנו להיות קצת יותר בתוך החוויה של הסובב אותנו וקצת פחות מרוחקים ומנותקים ממנה. ניתוק שניגרם כשאנחנו טסים מעל הנוף במהירות מופרזת כמו אדוני הארץ.
אני יודעת אני יודעת, תכף תתחילו להגיד שנמאס לכם מכל הירוקים הבכיינים כמוני, ושאין ברירה וצריך כבישים חדשים, ושתמיד יש פקקים בדרך לצפון ושאם משפרים את התנועה זה יעשה לכולנו רק טוב, בסדר נכון, בטיחותית זה יעזור, רק שהמחיר של זה הוא ממש ממש לא פשוט… הנה פה מאמר של אביב לביא המצוין שמסביר איך זה תמיד הכי קל לדחוק את הדיון על שימור השטחים הפתוחים לקלישאה הנפוצה שלירוקים שומרי הסביבה אכפת יותר מהלטאות ומהפרפרים מאשר מבני האדם, וכמה זה הכי קל ושטחי להשאיר את הדיון במקום הזה של בני האדם נגד הטבע כי הרי ברור שאי אפשר גם וגם. וזה שוב נראה לי אבסורד כל כך גדול, כי ברור שיש לנו את הידע ואת האמצעים לתכנן כך שיתאפשר הגם וגם הזה. שנוכל להגיע בביטחון ממקום למקום ולשמור על המערכות הטבעיות שמסביבנו. צריך רק לרצות ולהבין שזה מספיק חשוב. לא רק בשביל לשמור על חיי החיות והצמחים שמסביבנו, אלא פשוט כדי לשמור ולהגן עלינו, אל איכות החיים שלנו. על האוויר הנקי, על המים הבריאים, על המגוון הביולוגי, ועל כל השפע והעושר המדהים של צורות החיים הרבות שמסביבנו. כדי שלא רק "נגיע" אלא גם נחווה את הדרך. בעיני כל דבר שגורם לנו ניתוק מהסביבה במקום חיבור אליה הוא בעייתי. הוא אולי נוח ומהיר אבל בעייתי. כשאנחנו מנותקים מהסביבה הטבעית שלנו אנחנו כבר לא חלק ממשהו, כבר לא שייכים. כשאנחנו משתמשים בכביש רק כאמצעי להגיע מנקודה אחת לשנייה, הדרך מפסיקה להיות חלק מהמסע, היא נהיית רק אמצעי. והמטרה היא רק "להגיע". כבישים רחבים, תחנות דלק עם חנויות נוחות בכל מקום, שלטים מאירי עיניים ותוכנות ניווט משוכללות מאפשרים לנו להגיע מהר יותר ובטוח יותר אבל עם הרבה פחות חוויה של הרפתקה, של "ללכת לאיבוד" של חיפוש והתלבטות, של הקשבה ובדיקה ובעיקר של שחרור שליטה. יש מחיר לכל הפיתוח המואץ והמהיר הזה עוד מעבר למחיר של שימוש בעתודות קרקע של שטחים פתוחים, קיטוע מערכות אקולוגיות והרס של בתי גידול, יש מחיר נפשי שקשה יותר לחוש אותו אבל הוא שם. המחיר של המהירות, והניתוק ואי ראיית הסובב אותנו.
אחד מהסרטים המרגשים ביותר שראיתי לאחרונה נקרא The Animal Communicator שאני ממש ממש ממליצה לפנות קצת זמן (52 דקות למען הדיוק) ולראות אותו. לי הסרט הזה פשוט העלה דמעות של התרגשות בעיניים. הסרט מביא את סיפורה של אישה שיודעת לתקשר עם חיות, והדברים המדהימים שהיא מגלה רק מתוך הקשבה עמוקה ואמפטית לחיות שמסביב. מלווים אותה במסע אנשים שונים שלכל אחד מהם החוויה של התקשורת עם בעלי החיים הפכה לחוויה של טרנספורמציה אישית.
הסרט מדבר לא רק על היכולת לתקשר עם בעלי חיים, אלא גם על קיימות בכלל ועל איך אנחנו יכולים להתחבר שוב לנשמה שלנו ולכל היצורים החיים שסביבנו. הדרך לתקשר עם בעלי החיים שסביבנו היא לא אל טבעית היא הכי טבעית, ויש לנו אותה בגנים שלנו מאבות אבותינו מלפני אלפי שנים. ההזדמנות שיש לכל בן אנוש לתקשר עם החיים שמסביבו היא ממש בפתח הבית. להסתכל על העננים, להרגיש את הרוח, לשמוע את הציפורים, ללכת יחפים על האדמה, להיות חלק מכל היופי הזה שמסביב. יש שם תיאור יפה של אחד מהאנשים שמלווים אותה במסע, איך הוא עבר מתודעה של אני, של אחד, תודעה של נפרדות, לתודעה של חיבור, של יחד, של אנחנו. תסתכלו, שווה!
הנסיעה המהירה בכבישים החדשים ובמחלפים הרחבים שתלויים גבוה מעל הנוף, משאירה אותנו במצב של "הצופה מלמעלה" זה שמסתכל על החוויה מבחוץ והוא לא חלק ממנה. בדיוק הפוך מחוויית החיבור והאיחוד שהסרט מדבר עליו. וכשאנחנו מנותקים ממערכות החיים הטבעיות שסביבנו, אנחנו מנותקים מעצמנו, מהחיים שבנו. אני מרגישה את זה על עצמי בצורה ברורה, איך בכל פעם שאני עצבנית, או מתוחה, חסרת מנוחה או סתם מתוסכלת ממשהו, אני יוצאת לסיבוב בשדות או הולכת לחוף הים, או לחורשה הקרובה, ואיך אחרי כמה דקות או לעתים כמה שעות (תלוי בחומרת המצב 😦 )אני מרגישה טוב יותר. יש משהו ביציאה החוצה לטבע, לעצים, לירוק למקום הפתוח והטבעי, שמחזיר אותי לפרופורציות, שמאפס אותי, מאפשר לי להיזכר שוב במי שאני ובמה אני רוצה, מחזיר אותי לעצמי, ואז גם ההרגשה משתפרת.
יצאתי החוצה לנשום קצת אויר בין גשם לגשם, (איזה כיף שיורד סוף סוף), ובדיוק יצאה מבין העננים קשת יפהפיה! וואו, אחד ממחזות הטבע שתמיד נראים לי פלאיים. משהו לגמרי מכושף, ולא משנה כמה יסבירו לי את התופעות שעומדות מאחורי זה זה לא חשוב, קשת בשבילי היא פשוט קסם 🙂
להשתמע יקרים,
דבי
החיים בפיג'מה - דבי לרר 