ארכיון חודשי: אוקטובר 2013

זה הסתיו עם הענן

אהלן יקרים, מה שלומכם?

איזה בעסה, עברו לשעון חורף! בחיי שאני לא מצליחה להבין למה לא משאירים שעון קייץ כל השנה. מילא באירופה שחשוכה בחורף בשעות הבוקר זה מובן, אבל אצלנו? הרי רוב האנשים קמים סביב 7.00 ,6.30  כשיש כבר אור בכל שעון כזה או אחר, אז למה לא להשאיר שעון קייץ כל השנה כך שיתאפשר  לנו אור עד שעה מאוחרת יותר אחה"צ?  ההיגיון פה לא ממש ברור לי….

ביום שישי האחרון נסענו לראות סרט בפסטיבל הקולנוע הרוחני בסינמטק בת"א. כבר שנים שאני משתדלת לראות סרט אחד או שניים בפסטיבל הזה, מציגים שם סרטים תיעודיים בדרך כלל, ומרשימים ביותר.  בשנים האחרונות הסרטים עוסקים פחות בנושאים רוחניים אישיים, פחות במסעות של חיפוש משמעות אישית, וגורו כזה או אחר, ויותר בנושאים של קהילות, קבוצות, ונושאים חברתיים ואקולוגיים. אולי כי אנשים רבים מרגישים כמו שחוויתי בעצמי, שאחרי התרגולים, המדיטציה וחיפוש המשמעות האישית, הגיע הזמן לדרך רוחנית אקטיביסטית שגורמת לאנשים להתחבר אחד לשני, לצאת מהבית ולעשות שינוי.

ראינו את הסרט "אודיסאה ירוקה" מסע של כ – 700 משתתפים רובם חברי מנזר הדרופה לאורך 450 ק"מ בהרי ההימאליה. בתנאי שטח מהקשים ביותר שיש משתתפי המסע עוברים מכפר לכפר ומפיצים את המסר של חמלה אנושית ואקולוגית. תוך שהם עוברים ברגל  בעשרות כפרים נידחים הם מביאים אליהם את הידע והמודעות לנושאים הסביבתיים שחשובים לאזור הזה. בעיקר את החשיבות של איסוף כל שאריות הפלסטיק, שמזהמות את הנחלים ואת מי התהום, ואת המשמעות הגדולה של שתילת עצים למניעת סחף קרקע ושיטפונות.

הסרט השני היה "לכבוש באהבה" סרט מרתק שסקר את המהפכות החברתיות הרבות שקרו בעולם מהאביב הערבי, דרך ספרד, יון, ולכבוש את וול סטריט  occupay wall street  בארה"ב. הסרט דיבר על כך שאין לנו אפשרות יותר להמשיך ולנהל את חיינו בצורה הנוכחית. שהמצב הכלכלי, החברתי והסביבתי בעולם כולו על סף משבר קשה ביותר. במאי הסרט בעצם שאל את השאלה, מה קרה לנו כמין אנושי, והאם ניתן ליצור משהו שונה, האם אפשר להפוך את הסיפור הקשה של מציאות כלכלית וסביבתית על סף משבר, לסיפור של אהבה. אהבה במובן של הרחבת העצמי מעבר לגבולות של הגוף האישי, ומעבר לחברים ולמשפחה שלנו. אהבה במובן של איכפתיות וחמלה ודאגה הדדית. אהבה שיודעת שכשטוב לך טוב גם לי. אהבה שמחברת ומקשרת בין אנשים. אנשי הרוח והחזון שהתראיינו בסרט, דיברו על כך שאנו חיים בתקופה של משבר עולמי אבל גם בתקופה של יצירת חזון חדש לאנושות. כלכלנים אומרים "שיותר בשבילך זה פחות בשבילי" כלכלת שוק שמבוססת על תחרות. אבל אקולוגים בעלי חזון שמבינים שהכול קשור ושכולנו מערכת חיה אחת גדולה, יודעים שיותר בשבילך זה יותר בשבילי. דרך האהבה והחיבור שנוצרים בין אנשים שמפגינים ביחד כנגד המציאות הקיימת, הם מגלים דרך חדשה לעשות דברים. לטענתם העולם הולך ומתמלא ביצירתיות חדשה שמקדשת את הביחד ואת הטוב ולא את המפריד והשליליות. לא כמשהו רוחניקי, מיסטי ומנותק, אלא דווקא כמשהו יומיומי ושמח, שחוגג את החיים ואת החיבור והאהבה בין אנשים. אני יצאתי משם מלאת השראה, באמת, אני יודעת שזה לא משהו שמקובל להגיד בעולמנו הציני, אבל מבחינתי אלו היו שני סרטים שנכנסו לי מתחת לעור ופשוט גרמו לי לחייך. נתנו לי תקווה שיש סיכוי לשינוי ורצון לשתף אותכם בזה שדברים מדהימים כאלו קורים בעולם. לכו לראות את הסרטים האלו אם יוצא לכם, מומלץ!

ומה קורה אצלנו בבית? היומיום מתבסס לו כמשהו מפתיע בנורמטיביות שבו, ואנו מפתחים דפוסים של משפחה מרובת מבוגרים. לכל אחד כבר יש את התפקיד  שלו בתחזוקה השוטפת. אלון ממונה על הכביסות ועל גינת הירק, אני על הבישולים, הגינה והעציצים, ודורון על הסדר, קניות, עוגות וחיי התרבות שלנו. מי שפנוי  נותן יד לתפעול השוטף של מדיח הכלים, הניקיון וארוחות הבוקר או הערב. בקיצור, ממש משפחה בורגנית רחמנא לצלן! אבל כשצריך לתלות מדף או לקדוח חור בקיר, אז מבקשים מענת שתבוא.  ענת היא ללא ספק ההנדימאן או יותר נכון ההנדיוומאן הכי טובה בעיר, ואת הדיוק, הניקיון והיופי שהו היא עובדת, יחד עם ארגז כלים משוכלל ומצויד היטב, קשה לנצח. היא אחראית לקדוח איפה שצריך,   ואני אחראית לארגן ארוחת צהריים טעימה, אחלה דיל לכולנו 🙂

יש ימים שבהם אנחנו נשארים לעבוד מהבית. לפעמים יחד עם שגיא שמצטרף לעבודה עם אלון, אנחנו פותחים ביחד מין האב מקומי כזה שבו אנו חולקים חלל עבודה משותף, עושים הפסקות קפה, ואוכלים ביחד ארוחת צהריים. נחמד לעבוד ביחד. לא בטוחה לגבי הפרודוקטיביות, אבל זה ללא ספק יותר כייף.

כשבחרנו לגור ביחד, התחייבנו לעצמנו ואחד לשני,  ליצור בית שתומך בכל אחד מאיתנו באופן אישי, ובעשייה המשותפת שלנו ביחד.  חלק מההתחייבות שלנו לתמיכה הדדית מתבטאת כרגע ברמה הפיזית, ביצירת מרחב מחיה שמאפשר לכל אחד מאיתנו את הבסיס שנכון בשבילו,  תוך בניית מרחב משותף שמכיל בשמחה גם חברים ומשפחה.

גינת הירק היא חלק  מהבסיס התומך של הבית, וחלק מהפיכתו למקום מזין ומלא בשפע. בימים אחרונים  כבר אפשר לקטוף את העלים הראשונים לסלט, שזה די מדהים בעיני כי שתלנו את הגינה רק לפני שבועיים וחצי!  גינון בכלל וגינת ירק בפרט היא בעיני אחת מהפעילויות הכי מתגמלות שיש. יחסית לא עבודה מאוד קשה (בעיקר כשאלון עושה את זה ולא אני), והתגמול גדול. לקטוף ירקות מהגינה זה באמת נורא כייף. חלק מהגינה מושקה מהמים של המקלחות וממכונת הכביסה, שעוברים סינון קל, יש עוד הרבה עבודה לעשות עם מערכת המים האפורים, אבל הבסיס כבר עומד.

אלוו מכין את הערוגה

אלון מכין את הערוגה

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

ערוגת צמחי התבלין מושקית ע"י מי המזגן

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

אחרי שבוע…

וזה גדל..

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

אחרי שבועיים וחצי כבר אפשר להוריד עלים חיצוניים לסלט ירוק.

הפרויקט הבא שעל הפרק הוא לול התרנגולות. בשביל זה פיתחנו אובססיה קלה לאיסוף של כל מיני גורטאות מפינות של איסוף הגזם ברחובות. בעיקר ארונות ישנים כאלו עם מגירות, שיכולים לשמש כפינות הטלה לתרנגולות. השטח כבר מגודר חלקית, וכשנגמור לאסוף את חומרי הבניה, נקים את הלול.

ואם עשיתי חשק למישהו מכם לעשות גינת ירקות או צמחי תבלין  ואין לו איפה לעשות את זה בדירה שכורה אי שם בת"א או ירושלים, הנה קישור  להסברים איך עושים חוות חלון לגידול ירקות בחלון של דירה בבית משותף. למי שמחפש עוד רעיונות מדליקים לגינה הנה פה הדף היצירתי של משתלת נירוונה.

הסתיו עם הימים שהתקצרו והחושך,  יחד עם הקור שמתחיל להתגנב בלילות וההתכנסות פנימה, עושים לי מצב רוח מלנכולי משהו, שלא לומר בעסה קיומית קלה. מרגישה את הצורך באנשים, בחיבור, בקשר. אינשאללה שיהיה לנו חורף חמים בבית ועם הרבה גשם בחוץ.

להשתמע יקרים,

דבי

תראו מה שצבע יכול לעשות…

אהלן יקרים,

נווווווו……, אז איך עברו החגים? זה משהו לא ממש שפוי לוח השנה העברי שלנו. כאילו, מי המציא כל כך הרבה חגים ושבתות צמודים אחד לשני, ואם יש כל כך הרבה חגים, למה לא מבטלים את השבתות באמצע? לא יודעת… מישהו שם לא ממש חשב עד הסוף…

אבל טוב, נגמר וחוזרים לשגרה. לא שאני ממש יודעת מה זה, אבל לפחות ימי השבוע כבר לא מתבלבלים לי. את כל חודש אוגוסט ואת רוב ספטמבר העברתי בהתארגנות בבית החדש יחד עם הבנים. היה מאתגר ומעייף ונחמד ומתיש ויצירתי ושמח. היה הכל, ועכשיו אני מתחילה להרגיש קצת יותר בבית. לא פשוט המעברים האלו, תגידו כמה זמן לוקח לכם להרגיש בבית כשאתם עוברים דירה? אני מהזן הקשה. או כמו שאלון מגדיר, מבנות מזל בתולה. אנחנו מהזן הנצמד, שצריך בית, שלוקח לו הרבה זמן לזוז, ושצריכות מאוד את הסדר, הניקיון והיופי מסביב. אירועים של מעבר דירה, עם כל הבלגן של הארגזים, כלי העבודה, האבק, הקדיחות והצבע, מאתגרים אותי מאוד ולוקח לי לא מעט זמן להתרגל לפורמט מגורים חדש.

המעבר תפס את שלושתנו בתקופה כלכלית לא משהו, וניסינו מאוד שלא להכביר בהוצאות. אז כל תהליך סידור הבית התחיל קודם כל בניסיון להשתמש במה שיש ורק אם ממש צריך, לקנות.  גיליתי שאקולוגיה היא היא גם האג'נדה של הקמצנים/חסכניים או של המאותגרים כלכלית :-).   במקביל למגבלה הכלכלית רצינו ליצור בית יפה ונעים ושלושתנו בלי עין הרע מבורכים ביכולות עיצוביות, (שלא לומר קרציות חסרי תקנה באיך שהדברים צריכים להראות.) אז ההחלטה שלא קונים כלום חדש ומנסים להסתדר עם מה שיש, בהחלט גרמה לנו להיות יצירתיים. איך לוקחים חפצים של 3 אנשים בוגרים וקצת חפצים שבעלת הבית השאירה, ומחברים את הכל כך, שגם יהיה יפה, גם זול, גם אקולוגי וגם שימושי? אז פטנט ראשון שעבד טוב הוא השימוש בצבע. באמת אחת השיטות הזולות ליצירת מרחב מזמין. הדלתות בכל הבית היו כולן (8  יחידות!) במין צבע חום מבעס כזה, אז צבענו אותן בכחול ובטורקיז, והכל נהיה שמח יותר. בבחירת הצבעים הקפדנו על צבע על בסיס מים, כי הוא פחות מזיק מצבע על בסיס שמן. אחר כך ע"פ העיקרון של שימוש חוזר, עשינו כל מיני דברים שונים ומשונים בבית.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

עגלת הגשה ממש ישנה נצבעה מחדש, עליה הונחו 2 עציצים פשוטים וישנים, שהאמא המוכשרת שלי ציפתה בפסיפס צבעוני בסדנה בקיבוץ, ונוצרה פינה יפה מתחת לחלון.

בכל הבית פיזרנו הרבה עציצים וצמחים גם ליופי וגם לטיהור אויר. עוד שיטה זולה יחסית, ליצור מרחב נעים, מזמין ובריא בבית.

 

 

 

 

 

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

והנה חלק שפורק מבסיס המיטה שלי כי היה ארוך מדי והפך למדף בכניסה:

 

 

 

 

 

 

 

הדלת בכניסה לבית שנצבעה בכחול.

 

 

 

צנצנות טחינה ריקות שמשמשות לאכסון עדשים, אורז שעועית וכד'.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מכשיר DVD ישן שכבר לא היה בשימוש, שודך עם מערכת ישנה שעדיין בכושר, והזיווג החדש מאפשר השמעת דיסקים. חבר שעבד בשוק "קח תן" שקורה פעם בחודש בחווה האקולוגית בנהלל, הביא לנו מעבד מזון משומש במצב טוב. לחדר העבודה שלי, אנחנו עדיין מחפשים ספה נפתחת או מיטת יחיד להלנת האורחים, למי יש למסירה?

אני זוכרת מימי חורף בילדות, את אימא שלי יושבת בכורסה שלה ומתקנת חורים בגרביים. התיקון נעשה בעזרת מין פטרייה כזו מעץ, שעליה היו מלבישים את הגרב, ותופרים בעדינות את החור שנוצר. היום אפילו בגדים בקושי מתקנים. זה אולי נשמע מצחיק, אבל אני מרגישה כזה סיפוק בכל פעם שאנחנו מצליחים להשמיש מחדש משהו שהתקלקל, או לצבוע ולחדש משהו ישן, שאין שום חדוות קניה חדשה באיקאה שיכולה להשתוות לזה.

איך 3 אנשים בוגרים ודעתניים, מעצבים ביחד בית אחד? זה היה אחד מתהליכי הלמידה של איך לגור ביחד,  הראשונים שעמדו בפנינו.  התחלנו בזה שכל תליית תמונה הפכה ל"תהליך שיתוף ציבור בתכנון", ונערכה עליה התייעצות משותפת. הוחלט שלא עושים חורים בקיר אלא אם שלושתנו מסכימים על כך. והחלטה נוספת שהתקבלה, אם מישהו משלושתנו ממש לא סובל את הצעת העיצוב, אז היא לא מתקבלת. כך שבעצם לכל אחד מאיתנו הייתה אפשרות להטיל ווטו על משהו שממש לא נראה לו. כן, זה לוקח זמן וסבלנות, וחלק מהדברים בבית זזו כמה פעמים ממקום למקום עד שנעצרו סופית. אבל למרבה הפלא, בסוף זה הסתדר ויצא בית ממש נחמד. זה הצליח בעיקר בגלל שהבנים הקשיבו לי 🙂 לא סתם, סתם, הם ללא ספק בעלי יכולות עיצוביות מכובדות לא פחות…

במהלך החיפושים שלנו אחרי הבית המתאים למגורים, ראינו בית חדש ויפה, כזה שאיפשר את כל המרחב הנדרש, והיה מין חדש, דנדש כזה. מה אני אגיד לכם, ממש לא עשה לי את זה. לא אוהבת בתים חדשים. מעדיפה כאילו ישנים, שיש עליהם כבר קצת היסטוריה, שיש קמטים, ורצוי עם עצים גדולים בחצר. בית עם נשמה. ממש כמו זה שבסוף מצאנו.

בשנים האחרונות  התאהבתי ברהיטים ישנים. לא ענתיקות רציניות וכבדות, יותר שנות השישים/שבעים/שמונים. כאלו שיש להם איזה שהוא קסם  וייחודיות. כשמצליחים לערבב אותם וליצור משהו שעובד טוב ביחד, זה ממש עושה לי את זה. לצערי, אני לא כזו מוכשרת שיודעת לשפץ רהיטים בעצמי, אבל מעריצה את מי שיודע. בנושא הרהיטים היינו קצת מאותגרים, אבל כלי מטבח למשל, את זה יש לנו בכמויות מסחריות עד שבקושי יש מקום בארונות. לבנים יש את הכישרון לשבור מדי פעם משהו, אז הבעיה הולכת ונפתרת מאליה. הלכה לי הנדוניה..

טוב, יצא לי מין פוסט של בתיה עוזיאל כזה, "ובמקרה הכינותי מראש" אז להשלמת האווירה הנה קישור לאתר בידיים. אתר מצוין שמראה איך לעשות שימוש חוזר בדברים שכבר נמצאים סביבנו. ובכלל איך ליצור בעצמנו דברים רבים. מלא ברעיונות מקסימים ופשוטים ליישום.

ובהמשך למוד הצבעוני שתקף אותנו וגרם לנו לצבוע בכחול את כל מה שלא ברח מספיק מהר, הנה הודעה מרגשת משכנינו הטורקים: מחאת המדרגות הצבעוניות בטורקיה מקסים! ועל זה אני אומרת: "תראו מה שצבע יכול לעשות"

חיבוק יקרים, "ואחרי החגים" שמח,

דבי