שלום יקרים, מה שלומכם?
כפי שכבר הזכרתי פה בעבר, קניתי דירה בעיר החדשה חריש והרכישה הזו מאתגרת למדי. קודם כל זה כסף, והרבה אומנם במונחים של דירות בישראל זה הרבה פחות, אבל עדיין מאתגר. חוץ מזה קניתי דרך עמותה, שגם זו דרך פחות שגרתית לקנייה אבל יש לה כפי שמיד אספר גם הרבה אספקטים מעניינים. לאחרונה הסתבר לנו, שכחלק מהגזרות הכלכליות שנחתו עלינו בזמן האחרון, ביטלה הממשלה החדשה גם את מענק המקום לעידוד רוכשי הדירות בפריפריה ולצורך העניין גם העיר חריש נכנסה לקטגוריה הזו. אנשים רבים כולל אותי וכמה מחברי הקרובים, התחייבו לרכישה והתחילו לשלם, ופתאום בא שר האוצר החדש וביטל את ההחלטה של הממשלה הקודמת. אבל אני ורבים שכמותי כבר התחייבנו, וכבר בנינו על המענק הזה כחלק מתוכנית המימון שלנו, והביטול שנעשה בדיעבד ללא ספק מכניס אותנו לברוך רציני. אז מה עושים?
לעמותת הרכישה שלנו יש קבוצה בפייסבוק (איך לא?) ודרכה אנחנו מעלים שאלות, חולקים דעות ונעזרים זה בזה לכל בעיה שעולה. גם שם סערו הרוחות כי רבים מהעמותה הם אנשים צעירים שזוהי דירתם הראשונה והם היו זכאים למענק המקום המדובר, שהתבטל כך פתאום בהחלטה של פקידי האוצר. למרבה המזל יש שם לא מעט חברה רציניים ואקטביסטיים שהחליטו לא לשתוק ולהיאבק בביטול. פרסמו הרבה כתבות בתקשורת, ארגנו את חברי העמותה להציף את חברי הכנסת במיילים שמסבירים את חומרת העניין, והוציאו קריאה להתכנס לעלייה לכנסת ביום שני האחרון לקידום הנושא במסדרונות של מקבלי ההחלטות.
טוב, קוראים לי, אני באה וחוץ מזה שהנושא כמובן ממש אבל ממש עצבן אותי. חוסר ההגינות של ביטול החלטות בדיעבד אחרי שההתחייבות הכספית כבר נעשתה פשוט היה מקומם.
אז קמתי בחמש בבוקר (כן, כן קשים חייו של האקטביסט 🙂 ), חפרתי ממעמקי הארון את בגדי האישה הרצינית שלי, שמעלים שם אבק כבר לא מעט זמן, נפגשתי עם דורון ותמר ונסענו לירושלים. עמוס בכניסה לעיר בבוקר, אבל הצלחנו להגיע ולחנות ממש כפי שתאמנו בינינו בשמונה בבוקר מול הכנסת. אי אפשר להיכנס כך סתם למקום שבו נבחרינו נמצאים וצריך שמישהו יסדר הזמנה מראש. ח"כ איציק שמולי שגויס למאבק לצידנו סידר לנו אישורי כניסה. מחכים קצת בחוץ עד שכולם מגיעים, מתחילים להכיר את הפרצופים מאחורי השמות בפייסבוק, ומתעדכנים בתוכנית של היום. מסתבר שיש לנו אישור להיכנס לישיבה של וועדת הכלכלה שתדון בנושא, אישור להיכנס לפגישות של כמה מפלגות וכוונה לרתום תומכים למאבק שלנו בין חברי הכנסת.
לפני הכניסה למשכן עצמו עוברים בדיקה ביטחונית מדוקדקת עם אנשי בטחון קשוחים למדי. לדורון מחרימים את כוס הזכוכית שיש לו בתיק ובעיקר את המשרוקית שמשמשת אותו בפעילויות עם הילדים. רחמנא לצלן שישרוק חלילה איפה שהוא או על מי שהוא. מעניין שדווקא את הסנדלים שהיו בתיק של חגית השאירו. ואני לתומי חשבתי שנעליים הם נשק מאוד פופולרי נגד פוליטיקאים. גם את חולצות הטריקו האדומות שהכינו כדי שנזהה אחד את השני, לא מרשים להכניס, כדי שלא ניצור כעין הפגנה שם בפנים. הרבה אנשים עם אותה חולצה ושגם כתוב עליה משהו עם מסר פוליטי, אסור על פי חוקי הכנסת. ואני תוהה מה בימינו הוא לא פוליטי? הרי הכל פוליטי היום. על אחת כמה וכמה כל מה שנוגע לבית או לדיור. מאוד מפחדים פה מכל מיני סממנים של הפגנה או מחאה. טוב, אחרי כל הבדיקות המדוקדקות נכנסנו סוף סוף ובזמן שכמה מאיתנו נכנסו לישיבה של וועדת הכלכלה (לא הרשו ליותר מכמה נבחרים) התכנסנו לנו בקפיטריה להכיר קצת אחד את השני. בכל זאת הרי נהיה שכנים באותה עיר עוד מעט. דרך אגב המחירים בקפיטריה של הכנסת נמוכים במיוחד, וממש מומלץ לכם (אם יש לכם אישור כמובן) לבוא לאכול ולשתות שם. אם שם נבחרינו שותים מדי יום, מה הפלא שהם לא יודעים על יוקר המחיה שמשתולל בחוץ? חוץ מהמחירים העיצוב מסביב דווקא לא משהו, נראה קצת כמו חדר אוכל של קיבוץ. כשנגמרה הישיבה של ועדת הכלכלה ,והנה פה המאמר מהתקשורת שמסכם אותה, התכנסנו שוב ביחד לראות איך ממשיכים. הוועדה הייתה בסך הכל חיובית לסיפור שלנו, כולם (חוץ מנציג האוצר כמובן) היו בעדנו, וסוכם שזה יעלה לברור מחודש. עכשיו התוכנית היא, להסתובב במסדרונות ולהחתים חברי כנסת על עצומה שתומכת ביצירת תנאי מעבר להחלת השינוי כך, שכל מי שכבר נכנס להתחייבויות כספיות בהסתמך על המענק, יוכל אכן לקבל אותו. האוצר יצר תנאי מעבר בהם כל מי שכבר קיבל היתר בנייה יאושר, אולם עמותה שרכשה את הזכויות על הקרקע רק בינואר, לא יכולה לסיים תכנון ולקבל היתר עד יוני, מה לעשות פשוט לא אפשרי בלוח הזמנים המקובל במדינתנו ברוכת הבירוקרטיה.
אז התחלנו להסתובב במסדרונות לתפוס ח"כים תמימים ולהחתים אותם. די מהר הבנו שזה לא טקטיקה כל כך טובה. קודם כל אנשי הביטחון שנמצאים ממש, אבל ממש בכל פינה ובכל מסדרון, לא מרשים ואומרים שזה נגד החוק, להחתים ח"כים על עצומות במסדרון. אם רוצים, צריך לקבוע אתם בלשכה שלהם ושם לדבר. זה כמובן מבחינתנו לא ממש יעיל. מה גם שגילינו שיש על הקיר בכניסה לכנסת לוח גדול שבו מוארים שמות חברי הכנסת שנמצאים כרגע בבניין, והם לא היו רבים. חוץ מזה שמתי לב שיש חברי כנסת וותיקים בעיקר, שגילו כושר התחמקות מרשים למדי כשהם מגלים שמישהו רוצה לעצור אותם עם איזה שהיא סוגייה במסדרון. ח"כ אחמד טיבי עקף אותנו בזריזות, אלי ישי היה עסוק בטלפון ותמר זנדברג גם היא הייתה באיזה שיחה חשובה. האמת, לא מאשימה אותם, סך הכל די "נפלנו עליהם" על הבוקר. עוד בעיה שגילינו היא, שאנחנו לא ממש מזהים את חברי הכנסת. חלק מהם באמת חדשים, וחלק אנחנו מגלים שמוכרים לנו אבל לא ממש בטוחים בשמם. ניסיונות הניחוש והזיהוי של הפנים המוכרות חלקית שהסתובבו בקפיטריה, הניבו גלי צחוק פרועים. זה… בחיי אני מכיר אותו.. הוא… לא הוא בעצם כבר לא ח"כ, אז הוא בטח השני…. בחיי אני מכיר אותו, איך קוראים לו נו… בקיצור, לא פשוט להיות לוביסט, בעיקר כשאין לך טלוויזיה בבית.
טוב, מה עושים, איך מגיעים אליהם? אז החלטנו להיכנס למשרדים שלהם, ולדבר עם העוזרים הפרלמנטריים. זה מסתבר היה טקטיקה נכונה. לכל חבר כנסת יש 2 עוזרים פרלמנטריים בתשלום, ולעיתים גם כמה בהתנדבות או בסטאז'. לשרים אני חושבת שיש יותר. עברנו במדרון הארוך ופשוט נכנסנו משרד אחרי משרד לדבר ולהסביר. אלו משרדים קטנים יחסית. בכניסה יש חדר שרותים קטן ומיד בהמשך יש חדר מימין וחדר משמאל, לחבר הכנסת ולעוזר שלו. כמעט כולם היו מסבירי פנים, ידעו על מה אנחנו מדברים וסיפרו שכבר קיבלו הרבה פניות בנושא. משלוח המיילים המאורגן עזר! הדגשנו בפניהם את הסוגיה של הוראות המעבר הלא הגיוניות והדרישה הבלתי אפשרית לקבלת היתר בנייה לפני סוף יוני. נראה לי מסקר שעשיתי שהוא ממש לא אובייקטיבי , שהעוזרים של חברי הכנסת החדשים היו הכי נחמדים והכי ששים לעזור. באמת מנסים להוכיח שהם פה בשביל האזרח. העוזרת של נחמן שי הבטיחה שהיא בעצמה מהפריפריה (באר – שבע) ולכן מבטיחה לעזור לנו. העוזרות של מירב מיכאלי (שממש אוהבות אותה) הבטיחו את תמיכתה, כנ"ל העוזרים של אראל מרגלית, ושל רבים נוספים שלצערי שכחתי את שמם. העוזר של שלי יחימוביץ שכראש האופוזיציה יש לה לשכה הרבה יותר גדולה הבטיח את עזרתו, והעוזר של רובי ריבלין נתן לנו שיעור מעשי באיך מעבירים נושאים בכנסת ומה היחסים בין וועדת הכלכלה וועדת הכספים. רק העוזר של דרעי היה מנומנם משהו, ולא הבין מה באנו כל כך מוקדם (11.30 בבוקר) כי ברור שכולם מגיעים לפה רק הרבה יותר מאוחר.
טוב, בשתיים עשרה וחצי כבר היינו צריכים לחזור צפונה, אז השארנו את ניירות העמדה שלנו לחברים נוספים מהעמותה שיכלו להישאר מאוחר יותר, וחזרנו הביתה.
אז מה יש לי להגיד לסיכום? קודם כל היה בוקר ממש מעניין. זו בהחלט חוויה להסתובב בכנסת ולראות קצת יותר מקרוב מה קורה בפנים. בשירותים למשל יש את המתקן המשוכלל הזה שמחליף שרוול של ניילון מסביב לאסלה בכל פעם שמשתמשים. מאוד סטרילי אם כי לא ממש אקולוגי. על הקפיטריה כבר דיברנו, והמתקן שמאיר את שמות חברי הכנסת שנמצאים בבניין, מדליק לגמרי. חוץ מזה גיליתי מה שכבר חוויתי בעבר, שכאשר קבוצה של אנשים מחויבים ונחושים רוצה לקדם משהו, זה בהחלט אפשרי ויש דרכים לכך. המיילים, העלאת הנושא בתקשורת, הכניסה (בתאום מראש כמובן) לישיבות של הסיעות השונות , ההסתובבות במסדרונות ויצירת הקשר עם העוזרים הפרלמנטריים, עשו את שלהם. אני מקווה שאכן הנושא ימצא את פתרונו בקרוב, ואינשאללה ולא נצטרך לעלות לכנסת שוב. כן היה לי ברור איך שכבות רבות מהאוכלוסייה, כאלו שאין להם מישהו שיודע להפעיל את המדיה, ליצור חיבורים לחברי כנסת ושאין להם קבוצה של אנשים נחושים יחד אתם, פשוט אין להם סיכוי להישמע, ואם אין חברי הכנסת שמשמשים להם לפה, אין מי שישמע אותם… הכנסת כמקום שבו אמורים לעבוד נבחרי הציבור שלנו לא ממש ידידותי למשתמש וצריך ממש לדעת איך לגשת, אל מי, ואיך ליצור את הקשרים הנכונים. לא פלא שתפקיד הלוביסטים נהיה כל כך משמעותי וחשוב ובמקביל תופס כל כך הרבה מקום בביקורת הציבורית על דרך קבלת ההחלטות בכנסת.
אז לוביסטית אני כנראה כבר לא אהיה, אבל שוב למדתי להעריך את היכולת של אנשים אקטיביים (ובעלי יכולות), שרוצים ומוכנים לעבוד ביחד, לקדם נושאים שחשובים להם.
וסוגיה אחרונה לסיום, נראה לכם הגיוני שדווקא בכנסת הקפיטרייה זולה, והשירותים סטריליים להפליא, ואילו בבתי החולים (בעיקר אלו של הפריפריה) הקפיטרייה יקרה והשירותים על הפנים?
להשתמע יקרים, דבי
החיים בפיג'מה - דבי לרר 