העולם שייך לצעירים!?

היי יקרים, לפני כמה ימים הלכתי לאוולין הספרית היקרה שלי ואמרתי  שנמאס לי מהתספורת הקבועה שלי ואני רוצה שינוי. בא לי משהו אחר, משהו חדש. טוב, אוולין כמו כל ספרית טובה אוהבת לחדש ולהתחדש. מיד שלפה לי חוברות יפות מהמדף, וביחד החלטנו על תספורת. איזה כייף, ככה בקלות לעצב לי לוק חדש. בעוד היא מקצצת במרץ ואחרי זה מייבשת ומתקשקשת עד שכל שערה נמצאת במקום, אני מסתכלת לתומי מקרוב במראה… ואמאל'ה, יש לי מלא שער לבן!! מאיפה כל זה הגיע לעזאזל?! עד עכשיו גיוונתי את השער בגוונים דקים של בהיר, שכאילו נשרפו מהשמש ושכאילו טשטשו את גווני האפור, יעני, ישראבלוף. אבל עכשיו בתספורת קצוצה ומעוצבת ההכחשה הזו כבר לא עובדת. השער שלי הוא מה שנקרא בשפה של ספרים "פלפל מלח" שזה תכלס שם רומנטי לשער שיבה שמבצבץ לו על הראש ועושה אותו כסוף. הגעתי למסקנה שהפעם אני לא יכולה להימלט מהשאלה שכל אישה עומדת בפניה במוקדם או במאוחר, לצבוע או לא לצבוע?

"העולם שייך לצעירים" ככה הרגילו אותנו, על זה גדלנו, ועכשיו אנא אני באה? אז הלכתי לבדוק את הסוגיה הזו לעומק. מסתבר שהתפיסה שהעולם שייך לצעירים הושרשה בשנות ה-50-60 בארה"ב, שנות הבייבי בום של אחרי מלחמת העולם השנייה. כמות הצעירים הגדולה, ותרבות ילדי הפרחים של שנות השישים דחפו לשינוי תפיסתי ותרבותי. מי שנתן דלק רב לתפיסה הזו היה עולם הפרסום שזיהה את פלח הצעירים כפלח צרכני וגדול שאפשר ורצוי למכור לו, והתחיל "לדחוף" את התרבות הצעירה בכל אמצעי אפשרי. לא סתם אנחנו מוקפים בכל כך הרבה צעירים יפים בפרסומות, בטלוויזיה, בסרטים ובעיתונים.

אבל מה מסתבר, אותו גל הבייבי בום שהזדקן הם אלו שעכשיו מגיעים לגילאי השישים שלהם והם כבר לא כל כך צעירים. ובכלל, בעקבות תוחלת החיים שלנו שמתארכת ופריון הילודה שיורד ברוב ארצות העולם, האוכלוסייה כולה מזדקנת. אז אולי הגיע הזמן לאתגר את האמירה ש"העולם שייך לצעירים"?

לא יודעת איך אתם, אבל אני אישית מרגישה תמיד הרבה יותר צעירה מהגיל הכרונולוגי שלי (48, תודה ששאלתם, בקרוב אצלכם). ומסתבר שכל מי ששאלתי אותו מרגיש אותו דבר. יש איזו שהיא אי התאמה ברורה בין הגיל הכרונולוגי שלנו ובין הגיל הפסיכולוגי (איך שאנחנו מרגישים רגשית) שלנו. מה שאומר שמשהו בתפיסה האישית שלנו את המציאות האובייקטיבית לא תואם. אחת הסיבות שאנחנו מרגישים צעירים יותר מהדמות שניבטת אלינו מהמראה, היא העובדה שאנחנו באמת צעירים יותר מהדור של ההורים שלנו כשהיו בגילנו. רוצים לבדוק? תסתכלו על ההורים שלכם כשהיו בגילכם באלבומי התמונות הישנים, ותראו את ההבדל. בדרך כלל הם נראים מבוגרים יותר מאיתנו היום. התפיסה שלנו את הגיל הכרונולוגי לא השתנתה, ארבעים או חמישים כבר נשמע לנו אולי מבוגר מבחינה תרבותית, תפיסתית, אבל התחושה הפנימית כן השתנתה. רובנו מרגישים עדיין הרבה יותר צעירים, פיזית רגשית ומנטלית. אנחנו מאריכי חיים יותר, פעילים יותר, נראים טוב יותר, ככה זה הארבעים הוא השלושים החדש, החמישים הוא הארבעים החדש וכו'.

טוב, ההסברים קצת הקלו על ההרגשה שלי אבל בכל זאת מה עושים? צובעים או לא צובעים? מודה שאני לא מתלהבת מכל הכימיקלים האלו על הראש שלי, ועוד פחות אני מתלהבת מההשתעבדות הבלתי פוסקת הזו לצביעת השער. ברגע שמתחילים קשה להפסיק. צריך להקפיד ולכסות כל פעם מחדש את השורשים הלבנים שמציצים ואני כידוע עצלנית גדולה, ולא ממש בא לי על השקעת הזמן הזו.

כל הסיבות התרבותיות והמוסכמות החברתיות למה אנחנו צובעות (וגם צובעים) את השיער מפורטות היטב כאן כולל מגמות ואופנות שמשתנות.

אבל אני נשארתי עם ההתלבטות האישית שלי, לצבוע או לא? לא לצבוע זה בבירור יותר נוח, אבל מה זה אומר עלי כאישה, שאני מזדקנת? שאני מוזנחת? שאני כבר לא יכולה להיות יפה, סקסית, מושכת? האם באמת אנחנו כחברה כל כך שבויים בתפיסות התרבותיות המקובלות שלנו עד ששיער כסוף ישים אותי אוטומטית על המדף של ה"פג תוקף"?

נראה לי שכל עוד אנחנו מרגישות שאנחנו בתחרות עם הסביבה על משהו, אנחנו לא יכולות להניח לסימני הגיל להיראות עלינו. כל עוד אנחנו בתחרות על תשומת הלב של גברים עם נשים צעירות יותר/יפות יותר. כל עוד אנחנו בתחרות במקום העבודה עם נשים צעירות יותר ואולי מוכשרות יותר. כל עוד אנחנו צריכות להראות לילדים שלנו שאנחנו קוליות ובעניינים, כל עוד אנחנו במירוץ המטורף הזה, אנחנו לא יכולות להרשות לעצמנו שיער לבן על הראש. אנחנו לא יכולות להרשות לעצמנו להודות שהמירוץ הזה אחרי הנעורים מביס אותנו. שהזמן מנצח אותנו. שאנחנו אולי פסה? כבר לא רלוונטיות? כבר לא במירוץ.

יש משהו בלתת לסימנים האלו להופיע, שמאפשר לנשום, להירגע, להפסיק לרוץ. להגיד, "זה מי שאני, וככה אני נראית" והכל בסדר, אפשר לנוח. אפשר לקבל את המציאות כמו שהיא ולא להלחם בה. לא לוותר על החיות והחיים והתשוקה, לא מכיוון של תבוסתנות, לא במחשבה שאני כבר לא רוצה לחיות את החיים במלוא עצמתם, יותר מהכיוון של קבלה ומנוחה והבנה ששיער לבן על הראש לא באמת מגדיר אותי לטוב ולרע. מקסימום הוא אומר שלא בא לי לבזבז את הזמן שלי במספרה. בשיחה משועשעת עם חברה סיכמנו כי היכן שרואים גברים עם משקפיים עגולים ונשים שלא צובעות את השער כנראה שמדובר בחבורה של שמאלנים שעסוקים בלהשמיץ את השלטון ובלהציל את העולם 🙂

תרבות הצריכה המטורפת שסביבנו ותרבות קידוש הנעורים והיופי, גורמים לי להרגיש שאני נמצאת בשני סוגי מירוץ שהתוצאה בהם ידועה מראש, וההפסד תמיד יהיה שם בסוף הדרך. כמו אוגרים שרצים בלי תכלית והפסק על גלגל הפלסטיק שלהם. אם נאמץ את ערכי תרבות הצריכה תמיד לא יהיה לנו מספיק, ואם נאמץ את ערכי התרבות שמקדשת את הנעורים והיופי, תמיד נובס ע"י צעירים ויפים מאיתנו. אז אולי אפשר לפרוש מהמירוץ? אולי בגיל מסוים אני יכולה להסתכל על זה קצת מהצד, קצת בחיוך ועם ידיעה שאני לא חייבת להיות שם. לא חייבת לשחק את המשחק, וגם אם כן, אז להתאים את החוקים שלו לקצב שלי. חשבתי על האמרה הכל כך שגורה "את נראית טוב לגילך" העיוות התרבותי מעוגן פה בתוך שפת היומיום שלנו. למה מראה טוב נקשר אוטומטית למראה צעיר? אולי אפשר להמיר את זה בפשטות של "את נראית טוב" למה לגילי יש נגיעה לפה? כי אי אפשר להראות טוב בגיל יותר מבוגר? כי אם אני כאישה נראית טוב זה רק כי אני נראית צעירה מגילי? מה אם להראות טוב, פשוט כי אני נראית טוב?

בקיצור יקרים, העולם כבר ממש לא שייך רק לצעירים והיחידים שמרוויחים מהמשך קידום הרעיון הנלוז הזה הם התאגידים וחברות הענק שמשווקות לנו קוסמטיקה, אופנה, ניתוחים קוסמטיים, תכשירי הרזיה, מכוני כושר וכד'. שטורחות לספר לנו השכם וערב שאנחנו לא נראים מספיק טוב כמו שאנחנו, ומקדמות את הרעיון הבלתי אפשרי שעלינו להישאר צעירים לנצח רק כדי לדחוף לנו עוד ועוד מוצרים שאנחנו לא באמת צריכים ושגם לא באמת עוזרים. אז כדי שכולנו נתבגר בשמחה ובנחת מצאתי  את המאמר הזה שאישר את מה שבעצם ידעתי בתחושה, אנחנו נעשים יותר ויותר מאושרים עם השנים, אפילו שכל התרבות מסביב טורחת להגיד לנו אחרת.

חיבוק, דבי

11 מחשבות על “העולם שייך לצעירים!?

  1. דורון צור

    איזה יופי של רשימה.
    דבי, אמרתי כבר שאת הולכת ומשביחה מבחינת הכתיבה שלך ?
    קולחת, בגובה העיניים, עם המון הומור כמובן ומרתקת בנגיעה שלה בנושאים חשובים ועמוקים בתרבות.

    לגמרי דיברת את המחשבות שיש לי על עצמי ועל נושא "הגיל".
    השבוע ראיתי אצל ההורים שלי תמונה מלפני עשרים שנה. אני עומד על גונדולה בונציה. לא, בעצם זה לא אני. זה בחור עם תלתלים שחורים, עם תווי פנים ברורים ועיניים כהות ויוקדות, עם גוף ארוך ורזה (איפה הצמיג הקטן?). זה בחור יפה וגם מקסים שהשארתי מאחור. הוא גם אני וגם לא מי שאני היום. אני לא מתגעגע. אולי קצת. אבל בכל מקרה אני משתדל לאהוב את מי שאני כל כיום ביומו. כי מה יש לנו אם לא את הרגע הזה.

  2. עלינא אדמונדס

    הי דבי יקרה,

    מצטרפת לדברי דורון, כתיבה מקסימה ,נעימה,קולחת ועם פנצ' לין הומוריסטי וחומל. אהבתי מאוד. למרות שאני מדור "הפרחים" שהגיע לגיל הששים, דברת גם את הרהורי ליבי, ואני עדין מתלבטית… למרות שבגיל הארבעים הרשתי לעצמי להתהלך הלבן . אז זה היה מיוחד…אבל עכשיו …משום מה,, לא תודה.אבל אולי בכל זאת כן…. את דבי בעייני נראית מקסים בפעם האחרונה שנפגשנו, לבן לא לבן , מי שאת, קורן ממך בכל מצב. חיבוק, עלינא

    1. debilehrer מאת

      תודה גדולה גדולה עלינא יקרה, האמת היא שבעיני הכי חשוב שכל אחד מאיתנו אישה או גבר, יעשו ויתלבשו ויצבעו או לא על פי מה שמרגיש להם נכון. ללא שום כללים שיכתיבו להם מה נכון להם. מי שמרגיש שנכון לו לצבוע, שיצבע, ומי שלא,לא. העיקר שבאמת נלמד לעשות מה שנכון לנו, ולאו דווקא מה שמכתיבה לנו התרבות שמסביב. כרגע החלטתי לא לצבוע, ואני מרגישה עם זה בנוח. אם בהמשך ארגיש אחרת, אשנה בהתאם. חיבוק גדול, דבי

  3. מיכל טליה

    דבי יקרה,
    קראתי ונהניתי הנאה צרופה ! כל מילה בסלע. אני בעד . אמנם אני צובעת שיער , אבל בבית בזמני החופשי ועם צבע שיער שמשווק לפחות כ"טבעי". מי יודע.. והסיבה שאני נותנת לעצמי לכך היא שאני עוד לא מרגישה חכמה נבונה אחראית ובוגרת מספיק כדי להתהדר בתדמית הזו שמתחייבת משיער השיבה (אם לא אצבע היום אהיה כולי לבנה..) . ולכשיגיע היום שארגיש כבר מספיק ככה, אפסיק לצבוע.. ובכך אני מאששת את המחשבה שכתבת שרובינו לא נמצאים פסיכולוגית בשנת גילנו הכרונולוגי. אגב, אני חושבת שאנשים שחיים באופן קונבנציונאלי יותר ,מרגישים יותר התאמה עם גילם הכרונולוגים מאשר "אנחנו".
    חיבוקים רבים , ולחיי השיערות הלבנות , הגלויות והסמויות!
    מיכל טליה

    1. debilehrer מאת

      היי מיכל יקרה, מעניין, העלית בדיוק את השאלה שריחפה אצלי בנשמה כששקלתי את הבעד והנגד של צביעת השער.
      האם אני כבר מוכנה, מרגישה ראויה, מרגישה מספיק חכמה ובוגרת להסתובב בעולם עם רעמת שיער לבנה? קלטתי ששיער לבן מתקשר אצלי עם בגרות וחכמה ולא הייתי בטוחה שהרגשתי כבר תואמת את הבגרות הזאת. ומעניין לראות איך אצל חלק מהאנשים זה מתקשר לבגרות וחכמה ואצל חלק זה מתקשר לזקנה… מדהים איך השאלות האלו הן אילו שקובעות בסופו של דבר איך "נרשה לעצמנו" להסתובב בעולם. אני מאחלת לעצמי ששער לבן ימשיך להתקשר אצלי לבגרות וחכמה, מה שיכריח אותי להמשיך להחכים וללמוד, ולו רק כדי שלא אבייש את הרעמה הלבנה 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s