טוב, אין לי סבלנות היום לפתוח בחיבובים וליבובים, אני בקריזה וזה לא הולך להיות נחמד!
התחלתי את הבוקר בניסיון להדפיס מספר מסמכים. המדפסת שלי שרקה וגנחה ואחרי 2 הדפסות הודיעה לי נחרצות שהמיכל של הצבע הצבעוני נגמר, ועלי להחליף מיכל. טוב, לא היה לי מיכל מוכן בבית, וסך הכל רציתי להדפיס בשחור לבן, אבל שום דבר לא עזר. ניסיתי לשנות הגדרות. שינוי הגדרות הצבע במחשב, שינוי ברירת המחדל של המדפסת, יוק, כלום לא הלך. או תביאי מיכל צבעוני חדש או אני לא עובדת. טוב המדפסת הזו רק בת 3 שנים לעזאזל וכבר עשתה לי בעבר לא מעט צרות, מדי פעם מפסיקה לעבוד כרצונה, יוצרת מקרי חירום לפי החשק, ורק חוסר הרצון שלי לזרוק ערמה של פלסטיק ומתכת לפח עוד מחזיק אותה אצלי בחיים. שוב אני מתעצבנת על החיים הקצרים שמתוכננים מראש למוצרים השונים, כך שברור שתוך זמן די קצר משהו יתקלקל. יש לא מעט כתבות על זה בזמן האחרון, איך חברות מתכננות ומעצבות מוצרים שחיי המדף שלהם יהיו קצרים במיוחד כדי להכריח אותנו להמשיך ולקנות. לעזאזל תרבות הצריכה הזו, איך יוצאים ממנה?
עברתי בחנות הטבע החביבה עלי להצטייד לשבת, כאן לפחות כל נושא "דחיפת המוצרים" שכל כך נפוץ בכל החנויות הרגילות הרבה יותר רגוע. טוב ברור, כי כל מוצר בעצמו שווה את משקלו בזהב, אז לא צריך לעשות מבצעי 2+ 1 פה שודדים אותך בגלוי רק מתוך העובדה שזו חנות טבע.
הייתי צריכה כמה השלמות קטנות ועברתי בסופר, רק בגלל שהיה מאוחר והמכולת של אבי כבר סגורה ובחיי איך שאני נכנסת למקומות האלו אני מתרגזת. מה כבר בקשתי לעזאזאל?! חבילה של ניירות אפייה כדי לא לשרוף את תבנית האפייה שלי. כל חבילה של 50 יחידות, אם קונים 2 זה הרבה יותר זול, אבל אני לא צריכה 2 ויש לי בית קטן וקומפקטי ואני לא רוצה שסתם ישבו לי על המדף שתי יחידות, אז למה לקנות שתיים?! הקופאית מסתכלת עלי כאילו נפלתי מהירח, מה זאת אומרת היא שואלת? זה יותר משתלם! לא רוצה משתלם, רוצה שלא תדחפו לי מוצרים שאני לא צריכה, קיבינימט!
טוב, יש לך כרטיס מועדון היא שואלת בתמימות, לא!!!! אני לא חברה במועדון שלכם!!! ולא הצעתי לכם חברות. מצטערת מועדון בשבילי זה בילוי משותף. בילוי עם חברים שנפגשים, מכירים, מדברים ועושים ביחד דברים כייפים, לא קניות!! מה התחברנו ליד המדף של הקוטג', החלפנו טלפונים ליד המקרר של הקפואים? הבאתם לי מרק עוף כשהייתי חולה? מי חבר שלכם!?
אל תציעו לי 1+1 כי אני צריכה רק 1, אל תעשו לי כרטיס מועדון כי חברים מבחינתי זה אנשים שאכפת להם ממני ולא מכרטיס האשראי שלי. בחיי השיטה הזו כל כך מובנית בתוך החיים שלנו שלעיתים אנחנו פשוט כבר לא רואים אותה. הפכנו לאנשים קטנים עם כרטיסי אשראי שכל מטרתם בחיים היא למלא את הארונות שלהם בהרבה יותר מדי דברים ולהיות חברים במועדונים של חברות צרכניות שלא אכפת להם מאיתנו לחלוטין. והציפוי הדק של אחיזת העיניים מלמעלה הכי הורג אותי. זה כאילו משתלם, וזה כאילו צרכנות נבונה לנצל את המבצעים האלו אבל בפועל זה עולה לנו יותר. אנחנו ממלאים את הבית ביותר חפצים, אנחנו משתמשים ביותר משאבים בשביל לייצר את כל הדברים האלו ואז גם זורקים אותם לאשפה כי הם מפסיקים לתפקד משום שמראש הם תוכננו כך שיתפרקו מהר. תגידו זה נראה לכם הגיוני? ואל תגידו לי שצריך להמשיך ולקנות כדי שהכלכלה תצמח והמשק יפרח, בכלל עדיף שלא תגידו לי כלום כרגע כי אני עצבנית! לא לימדו אותכם שליד אישה כועסת עדיף לשתוק ולחכות שתרגע? הכלכלה הצומחת הזאת עולה לנו ביוקר ולסביבה עוד יותר. מישהו בכלל מסתכל פה על כל התמונה? זהו שלא, כל חברה יצרנית וכל רשת קימעונאית מנסה למכור לנו ככול יכולתה ולדחוף לנו את השטויות שהיא מייצרת, ללא מחשבה כוללת או אחריות כל שהיא.
קיטרתי לאלון חברי היקר על המצב והוא שאל בתמימות מה קרה? מה את מתעצבנת כל כך? מה לא היית פה בעשר השנים האחרונות, כאילו דה? את לא יודעת כבר מזמן מה קורה פה? יודעת, יודעת, רק שמדי פעם הג'ננה תוקפת אותי. מדי פעם הלחץ עולה לי לראש והאיוולת שבמצב מטריפה אותי. מרגישה כמו האנשים הקטנים האלו בסרט "המטריקס" שסגורים בתוך צנצנות זכוכית בעוד המכונות או במקרה שלנו התאגידים והחברות למיניהם, שואבות את האנרגיה שלי ללא הפרעה. תנו לצאת!!!
יש כבר כל מיני פתרונות מדליקים, קואופרטיבים מקסימים וארגונים יפים שמאתגרים את המערכת, אבל עכשיו אני עייפה וכועסת אז אין לי אנרגיה לקשר פה כל מיני קישורים, מבטיחה פוסט עם התייחסויות מפורטות לכלכלה בריאה יותר בהמשך.
שבת שלום יקרים,
דבי
החיים בפיג'מה - דבי לרר 