שלום יקרים, מה שלומכם?
אני בסדר, מתחזקת ומתאוששת לאט. יש ימים טובים יותר ויש פחות אבל בסך הכל המגמה חיובית. כשחשבתי על הפוסט הקרוב ועל מה אני רוצה לכתוב בו, עלו לי כל מיני דברים שונים ומשונים. רציתי לכתוב על הכנס המקצועי שהייתי בו, על האביב, ועל מאמר מעניין בנושאי מזון. על הכל עוד אכתוב בהמשך, אבל נתקלתי באינטרנט בהרצאה מדהימה שכל כך הזדהיתי אתה שלא יכולתי להתעלם. זה העלה בי כל כך הרבה זיכרונות מאפיזודות שונות שחוויתי בבית החולים שפשוט הנחתי את כל הנושאים האחרים בצד ואני מקדישה את הפוסט לנושא הזה.
לאורך כל תקופות האשפוז שלי, ובכלל בכל הביקורים הלא מעטים שלי בבית החולים בשנה האחרונה, שמתי לב כמה מעט הרופאים נוגעים בחולים. כבר אין כמעט בדיקות גופניות, מישוש, סקירה, בדיקה ומגע בכלל בין רופא לחולה. אני זוכרת שזה נראה לי די מוזר שכל האינפורמציה עלי בעצם נובעת כמעט רק מכל הבדיקות והסקירות שנעשות על ידי כל מיני מכשירים משוכללים ובדיקות מעבדה למיניהם. חשבתי לעצמי, נו טוב, אני באה לעולם הזה אחרי שנים של טיפולים רק ע"י מטפלים של הרפואה המשלימה ששם למגע יש ערך רב ואולי זו רק אני המוזרה שחושבת שזה חשוב.
בשיחה מעניינת שהייתה לי עם אחד האחים הוותיקים העליתי את השאלה הזו בפניו, והוא סיפר לי שאכן היום הרפואה בישראל שנחשבת לאחת הרפואות הטובות בעולם, מתבססת המון על אבחון ממוחשב והרבה פחות על מגע ואבחון פיזי של החולה.
הוא סיפר לי שברוסיה שם עבד כאח לפני שעלה לארץ, המצב היה שונה. האמצעים המשוכללים (מכוני MRI ,CT אולטראסאונד וכד') לא היו זמינים בכל מקום והרופאים עשו הרבה מאוד אבחונים בעזרת בדיקות פיזיות ידניות. פשוט מיששו, הקשיבו, האזינו ללב ולנשימה, הסתכלו בעיניים ובגוף כולו. תחקרו את החולה, דיברו אתו הרבה יותר וביססו על כך האבחנה שלהם. כששאלתי אותו מה לדעתו עדיף, הוא אמר שאכן הרפואה בארץ טובה יותר לדעתו אבל שהרופאים, בעיקר הצעירים יותר, כבר לא יודעים לאבחן את החולים ללא כל המכשור הרפואי שעומד לצידם. בניגוד לרופאים ברוסיה שרק ע"י האזנה מוקפדת בסטטוסקופ ידעו להגיד הרבה מאוד על מצבו של החולה. הרופאים כאן כבר לא צריכים לעשות את כל הבדיקות האלו כי יש לצידם את כל המכשור הממוחשב והם לאט לאט מאבדים את היכולת לעשות אבחונים ידניים שאינם מתבססים על סריקות וסקירות וצילומים והדמיות ממוחשבות.
וזה טוב או רע ליהודים (וגם לגויים לצורך זה), אני שואלת את עצמי… זה לא שאני נגד קידמה, ממש לא, אבל לכל אורך תקופת האשפוז הלא קצרה שלי, הייתה לי תחושה שכולנו, גם הרופאים וגם החולים משלמים מחיר יקר על הניתוק הזה. על כך שרוב האבחון מתבצע כיום ע"י מכשירים והדמיות. מעבר לעובדה ולחשיבות של שימור הידע והיכולות האלו אצל הרופאים, נראה לי שמשהו בעל ערך אבד בכך שכבר אין כמעט מגע בין חולה לרופא. אני זוכרת שהרופאים שהכי חיבבתי במחלקה היו אלו שהתיישבו לי על קצה המיטה, הסתכלו לי בעיניים, ושאלו, מה שלומך? ואז גם הקדישו רגע נוסף לבדוק אותי. לשים יד על הבטן, להאזין עם סטטוסקופ, להקשיב.. לא יודעת אם הם היו רופאים טובים יותר מהאחרים, אבל עליהם יותר סמכתי. ושוב חשבתי שזו רק אני עם השטויות שלי שחושבת שלמגע ולמילה טובה יש כוח מרפא לא פחות מתרופה, והנחתי לזה.
היום נתקלתי בהרצאה המדהימה הזו , של רופא וסופר אברהם וורגהיס שמדבר ממש בדיוק על זה, ולא יכולתי שלא להביא אותה לפה. אז אתם מוזמנים להקשיב להרצאה המקסימה שלו, שאצלי פשוט העלתה דמעות בעיניים…
דבי
החיים בפיג'מה - דבי לרר 