אהלן יקרים, מה שלומכם?
מזמן לא כתבתי… לזכותי יאמר (או לחובתי תלוי איך מסתכלים על זה), שביליתי שוב כמה ימים בפנסיון של הלל יפה, (האוכל עדיין לא משהו…) ואז סתם הייתי חולה בבית, והייתי עסוקה בלקדם את הפרוייקט של הבית הירוק בחריש,(פוסט על זה בקרוב). בקיצור, הנה חלף לו חודש ואני לא הצקתי לכם בהגיגים.
אבל הנה אני חוזרת…
במוצאי שבת אחרי הצהריים חזרתי מביקור בקיבוץ והתחלתי את דרכי דרומה. מזג האוויר השבת לא היה נעים במיוחד. עוד לא היה שלג בחרמון ומטיילי הקיץ כבר התפזרו, בקיצור ציפיתי לנסיעה רגועה דרומה ללא תנועה מיוחדת וללא בעיות. אז ציפיתי… וציפיות כידוע יש רק לכריות.
כבר בצומת עמיעד נתקלתי בטור מכוניות צפוף. כשהתקרבתי ראיתי שהעומס נוצר בגלל שני מובילי טנקים ענקיים שהתנהלו להם בדרך. חשבתי מילא, נעקוף אותם ונמשיך, אבל צה"ל כנראה חשב אחרת. נקלעתי לשיירה ענקית של מובילי טנקים שהתנהלה בכבדות לכל אורך הכבישים מהצפון למרכז. מובילים עמוסים מצפון לדרום ומובילים ריקים מדרום לצפון. כל כמה מאות מטרים הייתי צריכה לעקוף מפלצת גדולה נוספת. וזה ענק הדברים האלו.
כשעמדתי במקביל אליהם קצה האוטו שלי לא הגיע אפילו לקצה הגלגל שלהם, ואיזה רעש, כל הכביש רעד, מפחיד לנסוע במקביל לדבר הזה. זה גדול ומרעיש והמכוניות נראות כמו חגבים קטנים לידו. והנה עוד אחד ועוד אחד, לא נעים… ממש תחושה של מלחמה מתקרבת…
רציתי לצעוק להם, " היי תעצרו! תעצרו! לאן אתם נוסעים?!, רגע!! בטח יש פתרונות אחרים, חכו!! זה הרגיש כמו תנועה שנדחפת קדימה בכוח לא יתואר שפשוט אי אפשר לעצור אותה.
נזכרתי בסצנה המפחידה של הסטודנט מול הטנק בכיכר בסין. לא שפה היה טור אחד לעמוד מולו, וגם אם כן, זה פשוט מפחיד מדי…
זה הרגיש רע, כמו מכונת מלחמה ענקית שיוצאת לדרך ושהקפיץ שלה נדרך עד שכבר כמעט בלתי אפשרי לעצור אותו. ועכשיו מחכים, ובדרום מתגוננים מהפגזות שלא נפסקות ובעזה ההרס הולך וגדל, ומה?! מה השתנה? לאן אנחנו הולכים שלא היינו בו קודם? מי צודק הפעם? מי התחיל? מי ינצח? מי יגיד את המילה האחרונה? כמו שני ילדים שרבים עד שבאה הגננת להפריד ואז מנסים להרגיע את עצמם ולהתנחם בכך שהפעם הם ניצחו, הם גרמו "לצד השני" אבדות גדולות יותר.
אני מרגישה שהשאלה "מי צודק", היא השאלה שמכשילה אותי שוב ושוב, ובכל פעם שאני מנסה לפתור אותה אצלי בראש אני מגיעה למבוי סתום. כי אין באמת צודקים וטועים פה וגם אין טובים ורעים רק אנשים ונשים ילדים וזקנים שמנסים לקיים חיים נורמליים בסיטואציה בלתי אפשרית. ובכל פעם שנתרכז בשאלה "מי צודק" נגיע שוב לאותו מבוי סתום. אין צדק, המציאות היא אוסף של סיפורים כאשר כל צד בוחר בסיפור שבו הוא רוצה להאמין. אין צודקים וטועים ואין אמת אחת שמתארת את ההיסטוריה הכאובה של הסכסוך.
אין צדק, יש רק את הכיוון שאליו אנחנו רוצים לכוון את החיים שלנו, ואז לפעול בהתאם.
רוצים להמשיך להיות צודקים וחזקים, בסדר, אבל יש לזה מחיר כבד.
רוצים לנסות לעשות שינוי? להעיז ולנסות משהו אחר? גם לזה יש מחיר אבל פה לפחות יש סיכוי שאולי גם נצליח ליצור פה משהו אחר.
אין לי פתרון קסם, ממש לא, רק רצון לראות מנהיגים שמעיזים לחשוב אחרת, שמעיזים לקדם אג'נדה של שלום גם אצלנו וגם אצלם. ובשביל זה צריך קודם כול להרפות מהשאלות "מי צודק" "ומי התחיל" ולהחליף אותן בשאלה, "איך אני רוצה לראות את החיים שלי פה באזור בשנים הבאות?" מה באמת אני רוצה ליצור? איזה מין עתיד אני רוצה לבנות פה? ומשם להמשיך הלאה…
בקמפיין לנושא בטיחות בדרכים כבר הריצו את הסלוגן, "אל תהיה צודק, תהיה חכם" ואני מוסיפה, "אל תצא גבר", כי אם גבר במובן הזה הוא מי שדרס את יריבו חזק יותר, השכיב אותו, השפיל אותו והראה לכול העולם כי הוא חזק יותר,כי הוא ניצח, ולו יש יותר גדול. אז גברים כאלו אני ממש לא רוצה ואני מצטערת על השימוש במונחים הסטריאוטיפים של נשים וגברים אבל אני עושה זאת מתוך הבנה כי בכל אחד מאיתנו יש גם את זה וגם את זה.
יש לי רצון חזק לצעוק לפוליטיקאים ולמנהיגים משני הצדדים (שלמרבה הצער הם אכן כמעט כולם על טהרת הגברים):
תפסיקו לצאת גברים!! זה הורג הדבר הזה!!
תהיו קצת פחות צודקים וחזקים, קצת פחות בטוחים בעצמכם ושחצנים ותתחברו קצת גם לצד הנשי שלכם. ולא, שמלות ונעלי עקב ממש לא נדרשים בשביל זה.
רק חמלה וסבלנות וראית האחר מתוך הכרה בסבל שלו ויכולת לא להיות צודק ואומץ לבדוק אפשרויות אחרות. נדרשות גם צניעות וסובלנות ואהבה לבני אדם באשר הם. נדרש רצון אמיתי לעשות טוב, ואומץ ונחישות ללכת בדרך, מתוך הבנה כי זה לא יהיה פשוט, וגם לא יהיה קל.
בעיקר נדרשת הבנה עמוקה כי בכוח ובעוד יותר כוח, לא נתקדם לשום מקום.
חיבוק יקרים, מקווה שבכל זאת השפיות תנצח.
דבי
החיים בפיג'מה - דבי לרר 