יום הכיפורים

היי יקרים,

נו… אז איך עוברים החגים?

לא פשוטה התקופה הזו. כל הריכוז הזה של החגים והשבתות שיכולים לעבור עלינו כימים ממש כיפיים ויכולים להיות לא קלים בכלל…

אני שמחה שהשנה התקופה הזו עוברת עלי ממש טוב. ביום כיפור הייתי אצל חברתי דניז בת"א. מקסים להיות בת"א ביום כיפור, כבר שכחתי כמה.

מאז שעזבתי את העיר הגדולה לטובת החיים בכפר, לא יצא לי להיות שם ביום הזה, והשנה שמחתי שהצליח. להסתובב ברחובות ללא מכוניות עם כל הילדים, אופניים, רולרבליידס, קורקינטים, כלבים ואנשים שמסתובבים להם ביחד באמצע הכביש זו שמחה גדולה. כזה כייף!

ומהבחינה הזו של שקט, של אויר נקי יותר מזיהום, של מכוניות שלא נוסעות, ושכל המרחב הציבורי שייך לנו, הולכי הרגל, מהבחינה הזו לפחות אני מצטערת שאין לנו יום כיפור כמה פעמים בשנה. איזה שקט ואיזה הפנינג שמח יש ברחובות. מאוד אקולוגי החג הזה. הולכים ברגל במקום לנהוג ברכב, נוסעים על אופניים, מתכנסים ביחד כקהילה בכל מיני מפגשים וטקסים, מתנתקים קצת מהטלוויזיה והמחשב ויש הרבה פחות זיהום אויר בחוץ, ממש חלומו של כל שומר סביבה.

בערב הכיפור לפני שנכנס החג יצא לי ללכת ברגל מרחק לא קטן בעיר. פשוט ללכת, להביט באנשים, לשוטט, לקרוא לוחות מודעות, שלטים של חנויות, כתובות שעל הבתים. איזה כייף זה יכול להיות פשוט לשוטט בעיר בשקט ברגל. חושבת כמה מעט יוצא לנו לעשות את זה. פשוט ללכת לא מתוך צורך להגיע לאן שהוא, או לעשות משהו מיוחד. אלא רק לשוטט, לבהות, לצפות בסביבה, להכיר, לראות מה חדש. רואה איש גבוה רוכב על אופניים עם ילקוט גב שבתוכו הוא הכניס זר פרחים גדול. מקדימה זה נראה כאילו הוא נוסע עם זר פרחים שמרחף לו מעל הראש. איש אחר, מבוגר, לומד בפעם הראשונה כנראה לנסוע על רולרבליידס, כל הכבוד לו! אף פעם לא מאוחר ללמוד משהו חדש. נזכרתי שגם אני לפני שנים למדתי לנסוע על רולרס ביום כיפור. למידה קצת כואבת…

לקראת הערב הלכתי עם חברה לסיבוב בתי כנסת. כמו סיבוב פאבים רק בלי האלכוהול. בבית הכנסת הראשון קיבלו אותנו מאוד בחביבות, הזמינו להיכנס וחילקו את סידור התפילות. נכנסנו, הדבר הראשון שראיתי זו ההפרדה בין הנשים והגברים, אומנם באותו מפלס ורק עם וילון דק כמחיצה, אבל בכל זאת הפרדה. אני לא מחבבת מסגרות שמקימות הפרדה כזו. נשארנו קצת, שמענו חלק מהתפילה והמשכנו הלאה.

בהמשך הלכנו לבית התפילה של עלמא שהקימה רות קלדרון. שם התמקמנו. מקום מקסים וחם שעל אף הצפיפות הגדולה קיבלו אותנו יפה ומצאו לנו מקום ישיבה. לפני הקהל המעורב עמדו גם גבר וגם אישה לבושה בטלית ושרו ביחד עם הקהל. היו מוזיקאים, כלי נגינה ומחצלת לילדים וזה הרגיש בבית.

בסידור התפילות שלהם מופיעים בנוסף לתפילות, גם שירים של ימינו וגם אזכורים לערכים של היום. נזכרתי בהגדה לפסח הקיבוצית שבה לקחו חלקים בלבד מסיפור ההגדה המקורית והוסיפו לו שירים וקטעי קריאה של טבע ואביב וחקלאות. והפכו אותה בכך למשהו שמדבר ומתייחס לתרבות הקיבוצית.

הטקס בבית עלמא היה מקסים. מעניין, נוגע ללב ועם המון מוזיקה ושירה שכולם הצטרפו אליה. התרשמתי שזו קהילה חמה שלומדת ביחד לאורך השנה ומעיזה לשאול שאלות ולחפש תשובות בדרך שלהם. אחרי התפילה חזרנו הביתה לאכול ולפגוש חברים, רוח, רוח אבל צריך גם קצת חומר J.

השנה שמעתי חוויות מחברים שהעבירו את יום כיפור בדרכים שונות ומעניינות. מסדנא ביער שבה בודקים ביחד מהו יום כיפור בשבילנו היום, מהי סליחה בשבילנו, דרך חוויה של "בילוי" היום הזה כהומלסים ברחובות ת"א יחד עם עובדים זרים, נרקומנים ושאר פליטי החברה. בילוי היום בחקירה ובלמידה עצמית, או בללמוד איך נוסעים על אופניים או רולרבליידס בפעם הראשונה. נראה לי שלא משנה איך בוחרים לבלות את היום הזה, זהו יום מיוחד שעושה לנו משהו.

גם אם בחרנו להעביר אותו עם אוכל טוב, יין משובח וחברים שנשארים לישון כי אי אפשר לנסוע. גם אז, זה יום מיוחד.

ולפעמים אני חושבת שחבל שאין לנו עוד פעם או פעמיים כאלו בשנה.

לכבוד השקט וההתבוננות הפנימית שהיום הזה מאפשר, אני מביאה פה שיר ששמעתי מאלהיה חברתי, שבזכותה נחשפתי לשיר מקסים של חפיז,

משורר סופי שפעל במאה ה-14, והוא הולך ככה:

אם מישהו יושב איתי

ואנחנו מדברים על האהוב,

אם אני לא יכול לנחם את ליבו,

אם אני לא יכול לגרום לו להרגיש

טוב יותר עם עצמו ועם העולם

אז חפיז,

רוץ מהר למסגד והתפלל –

כי הרגע ביצעת

את החטא היחיד שאני מכיר.

נכון מקסים? אז כמו שאני מבינה את זה, החטא היחיד שאני יכולה לעשות הוא לא לגרום לאנשים סביבי להרגיש טוב יותר עם עצמם ועם העולם, ועם זה אני יכולה לגמרי להתחבר. מאחלת לעצמי שאת החטא הזה לא אבצע הרבה השנה.

ועוד מאמר מקסים ברוח יום הכיפורים על חשיבות הבדידות או יותר נכון ההתבודדות בחיינו, מהאתר "האט" (slow) שכבר הזכרתי פה פעם:

האמנות האבודה של הבדידות

חיבוק יקרים, וחגים נעימים

דת, רוחניות ואקולוגיה

היי יקרים, מה שלומכם?

איזה כייף שמזג האוויר נעשה יותר שפוי. אני נהנית מהרוחות הקלות שנושבות מהשדות מול הבית, מזה שכבר צריך להתכסות בלילה בשמיכת קיץ קלה, מהחצבים, מהעננים, מהענבים הסגולים, בקיצור סתיו ישראלי במיטבו.

את ראש השנה חגגתי עם חברים בפסטיבל העברי השני. פסטיבל קטן ואינטימי שמארגן ומוביל אוהד אזרחי, רב קצת אחר, שמצליח לחבב נושאים שונים מהמסורת היהודית (הוא קורא לה התרבות העברית), אפילו על אפיקורסית כמוני.

מה שנגע לליבי באירוע הזה היו בעיקר המפגשים הנעימים בין אנשים שונים, הפתיחות, החמימות ומעגלי השירה בלילה סביב המדורה. מעגלי שירה מקודשת שבהם גם מי שלא מכיר את הרפרטואר ששרים, מצליח להתחבר מהר מאוד ולהצטרף לשרים. אני אוהבת לשיר ביחד.

אני חושבת ששירה משותפת היא הדרך שלנו החילוניים להתפלל ביחד. ליצור קרבה וחיבור, ובמפגשים שאוהד מארגן יש הרבה מוזיקה ונגנים מופלאים שעושים טוב על הנשמה. אז ביליתי וצחקתי ונשמתי בסדנת נשימה מעגלית, והיה חג מקסים. מקווה שגם אצלכם!

במהלך החג יצא לי לחשוב על החיפוש הזה שלנו למשמעות ולעומק שאני מרגישה אותו חזק עוד יותר מהרגיל בחגים. כחילוניים זה לא פשוט לנו למצוא איך לחגוג את החג ושיהיה בו גם משהו קצת מעבר להתמקדות באוכל. שכבודו במקומו מונח כמובן, אבל זה לא מספיק. חגים זו גם הזדמנות לחיבור עם חברים ועם משפחה, וגם הזדמנות ליצור לעצמנו את התרבות שלנו. ופה אני חווה קושי לא קל, מה זה בעצם התרבות שלי?

הרבה שנים גדלתי על התרבות הקיבוצית שלקחה את המסורת היהודית והפכה אותה למשהו אחר. הרבה יותר התמקדות בטבע בעונות השנה, בחקלאות, הוציאו את אלוהים ואת בית הכנסת מהתמונה ויצרו משהו אחר. אחרי שעזבתי את הקיבוץ נוצר קצת חור תרבותי, וניסיון לחגוג את החגים אחרת.

ושוב, ושוב גיליתי שזה לא פשוט… את יום כיפור למשל ביליתי בצורות שונות ומשונות ע"פ הרוח שנשבה בחיי באותו זמן. מבילוי ארוך של יומיים בזולה בים, דרך ארוחות שחיתות וצפייה במרתון של מלחמת הכוכבים, ועד בילוי שקט של התכנסות פנימה ועיסוק במונח הסליחה. מהחילוניות הגדולה ועד לחיפוש אחרי המשמעות והעומק, הכול היה…

כבר היה מי שאמר שאקולוגיה זו הדת של החילוניים ואני חושבת שיש דברים בגו. אקולוגיה או הביטוי היותר רחב שלה, קיימות, נוגעת בכל תחום של חיינו. סביבה, כלכלה וחברה ומאפשרת לראות הכול כחלק מהתמונה הרחבה יותר, את הקשר בין הדברים.

זה ללא ספק תחום עיסוק ודרך חיים, שמבחינתי נותנת את העניין והעומק לדברים, את המשמעות.

לפני כמה שבועות התקיים כנס שנקרא מדברים פתרונות 2. כנס שנתן במה לשלל של פעילויות אלטרנטיביות שמקדמות תרבות, כלכלה, חינוך, חברה ובכלל התנהלות אחרת בעולם. הייתי לפני שנה בכנס הקודם והתפעלתי ממגוון הנושאים שעלו משלל הפעילויות שהוצגו והצטערתי שאין להם יותר חשיפה בתקשורת.

אז הנה צרפתי קישור להרצאה הנהדרת של תמי צרי המקסימה מעץ בעיר שמציגה משהו אחר.

ממליצה לשמוע אותה ואת המרצים האחרים בכנס, מרתק!

חיבוק יקרים,

ושיהיה לכם צום קל או צום טעים כל אחד כלבבו.

מחשבות לשנה החדשה

אהלן יקרים מה שלומכם?

החגים שמתקרבים והעננים הלבנים בשמיים גורמים לי למצב רוח מהורהר, אז זהירות! זהו פוסט רגשני, לא מומלץ לילדים מתחת לגיל 14.

תמיד כשמתקרב ראש השנה אני מתחילה לחשוב מה הייתי רוצה לקדם, לעשות, ליצור בשנה החדשה. ומה הייתי רוצה לשחרר מהשנה הקודמת.

אז מה לשחרר מהשנה שעברה זה קל יחסית, הכי אני רוצה לשחרר את העיסוק הבלתי פוסק בבעיות בריאות ואת תחושת חוסר האונים, החשש והפחד שליוו אותי רוב הזמן. לשחרר את הדאגה, הטלפונים לרופאים ולמחלקות השונות ואת המחשבות הטורדניות מה יהיה ואיך אני אסתדר.

את הדיאטות המיוחדות, הטיפולים והמטפלים, את הבדיקות והשאלות, מה שלומך? ואיך את מרגישה? כשנימה של דאגה נכנסת לכל שאלה כזו. לפנות את כל האנרגיה שהקדשתי לכך לדברים אחרים…

ואז אני חושבת טוב, מה לשחרר זה קל יחסית, כל מה שביעס אותנו בשנה שהייתה זה ברור וקל לראות את זה… אבל מה ליצור חדש זה כבר אתגר גדול יותר.

אני מנסה לחשוב, מה יעשה אותי מאושרת? מה יגרום לי לקום בשמחה בבוקר. מה יאתגר אותי, ימריץ אותי, יגרום לי לחשוב וליצור.

מה יגרום לי להתחדש, לגדול להתפתח.

מקום טוב לחשוב על זה, הוא מתחת לעץ בכיסא שלי מול השדות. שם האופק גדול ופתוח ואני יכולה לחשוב ולתת לדמיון להמריא. מוזר, אבל אני מגלה שזה לא פשוט. כל כך אני רגילה למה שקיים, למה שיש, למה שעשיתי תמיד, שזה לא קל לחשוב על מה שהייתי רוצה לעשות בגדול, הכי גדול שאפשר.

אני מנסה להתמקד שוב במה שגורם לי שמחה, סיפוק, תחושה של עשייה, חיבור לעצמי ולסביבה.

מה באמת חשוב לי בחיים? מה עושה אותי מאושרת? מסתבר שזו לא שאלה קלה כל כך…

לא לי לפחות.

נראה לי שכאנשים מבוגרים, שרצים כל הזמן ממקום למקום, קצת שכחנו איך לחלום, לדמיין, לפנטז על החיים שאנחנו רוצים באמת. ובגלל תרבות הצריכה המטורפת שמקיפה אותנו בלי הפסק ומספרת לנו שבשביל להיות מאושרים אנחנו צריכים את זה, ואת זה, וגם את ההוא.

רובנו כבר לא יודעים מה אנחנו צריכים ורוצים באמת. וגם כשאנחנו כבר יודעים, לא תמיד אנחנו מעיזים לדמיין ולעשות את זה באמת. כי מה יגידו? ומה יחשבו עלי, ומה פתאום, וזה הרי לא יכול לקרות, ואיך אעזוב את הביטחון של העבודה שכבר יש לי? או את בן הזוג שלשטויות שלו כבר הסתגלתי. או אפילו בקטן יותר, איך אעיז לשיר או לרקוד או לכתוב כמו שתמיד רציתי. איך אעבור למקום מגורים אחר, או אסע למקום שבו תמיד רציתי לבקר. ועוד כל מיני מחשבות מקטינות ומקבעות. קשה לנו עם שינויים, זה מפחיד ומאתגר וגורם לטלטול בחיים שלא תמיד אנחנו מוכנים לו.

הדרך שלי להתמודד עם זה היא ממש לדמיין איך הייתי רוצה שהחיים שלי יראו אם לא היו לי שום מגבלות של כסף, מקום מגורים, משפחה, בריאות, וכד'.

ואז, אני מתחילה ללכת לשם, בצעדים קטנים, בהדרגה. שינויים קיצוניים זה קשה ומפחיד, אז לאט לאט אני מתקדמת לכיוון שאני רוצה ליצור. כל פעם קצת יותר.

אני מגלה שוב שחשוב לי לעסוק בנושאי סביבה, שאני רוצה לעבוד עם אנשים טובים וליצור ביחד שיתופי פעולה. אני רוצה לקדם נושאים קהילתיים, ללמוד ולהתחדש, אני רוצה אהבה גדולה בחיים שלי ומערכות יחסים טובות. אני רוצה בריאות מצוינת כמובן ואפשרות לעשות הכל עם הרבה שמחה ואהבה.

אז עכשיו אני מדמיינת, מפנטזת, חולמת ורואה איך הדברים מתחילים לנבוט ולקרום עור וגידים.

צרפתי פה קישור למאמר מעניין בנושא עם סרטון שממש כדאי לראות.

שנה טובה אנשים ונשים יקרים ויקרות מאוד!

מאחלת לכם הרבה אהבה, ושמחה. שנה של יצירה ולמידה. שנה של העזה לשחרר את מה שכבר לא עובד טוב בחיים, וליצור את מה שרצוי.

שנה שבה תתנו לדמיון להשתולל, ותעזו לגרום לזה לקרות.

חיבוק גדול,

דבי

הכיסא שלי מתחת לעץ מול השדות, מקום טוב לדמיין ולחלום. תמצאו לכם מקום פתוח, מול האופק, ודמיינו לכם את השנה החדשה. תמריאו הכי גבוה שאפשר ולכו לשם…

דיווח מהחלטת הוועדה לתכנון ובניה אוכל אורגני

אהלן יקרים, מה שלומכם?

היום בצהריים הוצאתי דואר מהתיבה ופתאום ראיתי הודעה על 2 דברי דואר רשומים. אני לא יודעת מה איתכם אבל אני, כשאני מקבלת הודעה על דואר רשום ובעיקר כשלא ידוע לי על משהו שצריך להגיע, ישר אני נלחצת. מה קרה? מה כבר עשיתי? מס הכנסה? ע"פ מה שהרווחתי השנה הם חייבים לי כסף.

ביטוח לאומי? הם בטח חייבים לי כסף. אז מי זה יכול להיות? טוב, ישבתי בסבלנות בתור בדואר וחיכיתי.

הגיעו שתי מעטפות גדולות עם הלוגו של משרד הפנים. פתחתי, ומה מסתבר, זוכרים שכתבתי פה לפני שבוע על מסיבת הניצחון בחוף נחשולים? זוכרים שבמסגרת המאבק הזה הייתי בין החותמים על ההתנגדויות? אז קיבלתי הביתה רשימה ארוכה ומפורטת על תהליך עבודת הוועדה.

זה היה ארוך, אבל שוב אני מקריבה את גופי וזמני על מזבח חופש המידע ומתקצרת לכם פה את החלקים החשובים. ושלא תקלו ראש בעניין, מדובר בכמעט 36 עמודים! מסתבר שתוכנית הבניה שרצו להקים על ברכות הדגים של קיבוץ נחשולים, ממש מעל החוף, מתגלגלות בוועדות השונות משנת 2003. יזם התוכנית הוא מנהל מקרקעי ישראל (החתול שאמור לשמור על אדמות המדינה הופך ליזם ומנסה לאכול את השמנת), אדמות הקיבוץ הועברו למנהל במסגרת הסדר חוב של הקיבוצים. על השטח הזה רצו להקים "כפר נופש של 500 יחידות דיור, תוך שמירה על ערכי הטבע הנוף והמורשת של האזור" איזה קשקוש אלוהים! הרי רק ההגדרה הזו היא כבר אבסורדית. טוב, מזל שיש כחלק מתהליך אישור התוכניות גם הפקדה להתנגדויות. וההתנגדויות היו רבות! רבות וקולניות. מסתבר שהוגשו יותר מ-1,500 התנגדויות, כ-1,130 היו חוקיות. השאר לא נרשמו עקב כתובת לא ברורה של המתנגד.

הוועדה המחוזית לתכנון ובניה של מחוז חיפה, שממש לא צפתה את כמות ההתנגדויות שהוגשו, מינתה אדריכלית בשם מיכל הלוי, להיות החוקרת לבדיקת הנושא. רוב ההתנגדויות לא התייחסו כלל למרכיבי התכנית עצמה אלא רק התמקדו בהתנגדות לייעד את השטח לכפר נופש מול הרצון להשאירו כשטח פתוח. וחברים, מדובר באחד מהחופים היפים ביותר בארץ! עצם הרעיון לבנות מעליו כפר נופש, עושה לי צמרמורת!

טוב לא אלאה אתכם בפרטים, כל התהליך מפורט מאוד במסמכים שקיבלתי. בקיצור, החוקרת אחרי שבדקה את כל הנתונים, ראיינה אנשים רבים וגופים ירוקים, ועשתה סיור בשטח, המליצה באופן חד משמעי לבטל את התוכנית ולהשאיר את השטח כפי שהוא. פתוח, נגיש לציבור וללא פיתוח שייפגע בנוף הייחודי שלו. איזה יופי!

מסקנות:

לצעוק חזק והרבה כאשר מגלים את המחדלים האלו. כמה שיותר אנשים יותר טוב, הוועדה מתייחסת לכמות המתנגדים.

לחתום בנוכחות עורך דין ע"פ חוק עם תעודת זהות, ועם כל הפרטים הנדרשים כדי שההתנגדויות יקלטו ולא יפסלו בדרך.

לתת רשימת התנגדויות רצינית ומבוססת, "התוכנית לא נראית לי" זו לא התנגדות רצינית, יש לבסס את זה על עובדות אמיתיות.

לערב את כלי התקשורת.

לא לוותר ולדרוש תשובות שאותם הוועדה חייבת לתת ע"פ חוק.

לא להגיד: "אה אין מה לעשות, זה בלאו הכי לא יעזור" יש מה לעשות, וכשקוראים בסבלנות את הדיווח של הוועדה, רואים את הרצינות הגדולה שבה הם התייחסו לכל ההתנגדויות.

קיבלתי דיווח נוסף על התכנית שהוגשה לפיתוח חוף הבונים. שם עקב ההתנגדויות, הקטינו את שטח ואופי הפיתוח המוצע והפחיתו את כמות הבניה המאושרת לפיתוח החוף. גם זה ניצחון חשוב שנותן מקום לחוף הייחודי של הבונים ולא מאפשר לפתח אותו כ"עוד חוף רחצה סטנדרטי".

זהו, אז אנשי הסביבה ניצחו הפעם ולי היה רגע של נחת.

וכאילו כדי שלא אירגע ואנוח על זרי הדפנה יותר מדי, שמעתי בחדשות שחוקרים באנגליה הגיעו למסקנה שאוכל אורגני הוא לא יותר בריא מפירות וירקות לא אורגניים. זאת אומרת הם כן מכילים הרבה פחות חומרי ריסוס ודשנים כימיים, אבל הם לא מכילים יותר ויטמינים ומינראליים. כאילו דה!

אנחנו אוכלים אוכל אורגני בדיוק כדי שלא לספוג את כל חומרי ההדברה והכימיקלים, שחוץ משהם מזיקים לנו הם גם מזיקים לקרקע ולמים.

כדי שלא אתעצבן סתם, אני משאירה פה את הבמה לעיתונאי אביב לביא שמסביר את כל הסיפור יותר טוב ממני.

וכדי שלא אשאיר אתכם רק עם מה שלא, אלא גם עם מה שכן, צרפתי פה קישור להרצאה מקסימה מהאתר TED שאיריס חברתי העבירה לי.

מרצה שם אישה מרשימה עם מבטא והומור בריטי מקסים על איך הם עשו מהפכה שלמה בכל נושא האוכל בעיירה ע"י שתילה של כל השטחים העירוניים בצמחים של ירקות ופירות. שווה!

שימו לב שניתן להפעיל כתוביות לתרגום לעברית.

ועוד משהו מקסים:

ערוגה לכל ילד, עמותה שמקדמת את הכנסת פרויקטים של גינון עצמי לבתי הספר.

חיבוק יקרים, דבי