חיי קהילה

היי יקרים, מה שלומכם?

אני בבית, איזה כייף!!! שיחררו אותי מבית החולים ביום חמישי, ומאז אני נחה ומתאוששת "בבית ההבראה" המפנק של אחותי וגיסי בקיבוץ.

כרגע צריך רק לנוח הרבה ולתת לגוף לעשות את שלו. אך, כמה זה נפלא להיות שוב בבית.

הימים פה בקיבוץ וכול מה שעבר עלי בשנה האחרונה מעלים אצלי שוב את המחשבות על קהילה, חיים עם ובתוך קהילה תומכת, מה זה בכלל קהילה ואיזה סוג של שיתוף ותמיכה הייתי רוצה לחוות בחיי.

יש לי שתי דוגמאות קיבוציות קרובות לפני העיניים. הקיבוץ המקורי בו גדלתי, שעבר תהליכי הפרטה לא קלים ומחפש עכשיו את דרכו מחדש כמקום קהילתי שיש בו יותר מאשר רק בית לגור בו ומנגד הקיבוץ של אחותי שהוא עוד מין "שמורת טבע קיבוצית" כזו, שמתנהלת ע"פ עקרונות הקיבוץ של פעם.

כשנולדים וגדלים בקיבוץ, חיי קהילה זה משהו שנולדים לתוכו ומקבלים כעסקת חבילה עם כול שאר המציאות הקיבוצית מבלי לשאול עליו שאלות מיותרות. כשעזבתי לתל אביב אחרי הצבא, אני זוכרת את ההקלה וההרגשה הטובה שהרגשתי בהתחלה. איזה כיף! אף אחד לא מכיר אותי פה! את ההורים שלי, את האחים שלי, את הכלב שלי, ואת הפאשלות שעשיתי על הבמה בהצגת פורים של כיתה ג'. איזה אנונימיות מבורכת!

נהניתי מהחיים בעיר הגדולה, חיי קהילה לא הטרידו אותי, ולא ממש הבנתי בשביל מה הם טובים.

עם השנים, הנושא עלה אצלי שוב ומצאתי את עצמי בודקת ומתלבטת עליו לא מעט. נסעתי לקהילות שונות בעולם לראות איך הם עשו את זה אחרת.

הקהילה בפינדהורן שבסקוטלנד אחד מהכפרים האקולוגיים הראשונים שקמו ושיש בה חיי קהילה פעילים, קצת בדומה לקיבוץ המתחדש של היום.

קהילת תמרה בפורטוגל, שמנהלת חיי קהילה מחייבים ופעילים מאוד. שם הקהילה חיה חיים מאוד של יחד, עם עיסוק רב בהתפתחות אישית וקהילתית. יש את ההתלבטות עם קבוצת החברים הקרובה באזור פרדס-חנה מה זו קהילה בשבילנו, ואיזה סוג של מעורבות קהילתית היינו רוצים/צריכים.

במקביל אני עוסקת בנושא גם בפרויקטים המקצועיים שאני עושה. ומקדמת תכנון שמחבר את הקהילה לסביבת המגורים שלה. גם שם עולה השאלה כיצד יוצרים קהילה מעורבת, ואכפתית שיוצרת סביבה מטופחת ושחיה חיים אקולוגיים יותר.

נראה שלא משנה איזה תחום אני בודקת בחיי, הנושא הקהילתי תופס בו חלק נכבד.

לא נראה לי נכון או בריא או טוב, לחיות אחרת. משפחה גרעינית (אבא, אימא, ושלושה ילדים נניח) זה קטן מדי. כשאין את המשפחה המורחבת יותר מסביב, הלחץ והעומס שמוטל על ההורים בסגנון החיים המודרני של רובנו הוא פשוט לא הגיוני ובטח ובטח כול שאר האופציות של משפחות חד הוריות, אנשים שגרים לבד, זוגות ללא ילדים וכד'.

החמולה הרחבה כבר לא רלוונטית בחיים של רובנו ואולי טוב שכך, אבל ברוב המקרים עוד לא מצאנו את החלופה המתאימה. יש המון שימוש במונח "ישוב קהילתי" בתור הגדרה תכנונית לסוג של יישוב פרברי בו חיים אנשים בבתים צמודי קרקע בתוך רשת של רחובות משולבים, המבטיחים סוג של איכות חיים. המבנה התכנוני הזה לא מביא בהכרח לחיי קהילה, ולעיתים קרובות זהו אוסף של אנשים הספונים כול אחד מאחורי החומות שלו, ללא שום קשר אמיתי ביניהם.

וכבר אמר מי שאמר, "טוב שכן קרוב מאח רחוק" חיי קהילה בעלי ערך נבנים כאשר יש איזה שהיא מעורבות אמיתית שלנו בחיים אחד של השני.

כאשר האנשים שסביבי יודעים מה עובר עלי לטוב ולרע, כאשר אני מעורבת בחיים שלהם, ולוקחת חלק אמיתי בהם. כאשר יש שיתוף רגשי, אמיתי, כנה, שלא פוחד ולא מסתיר. כאשר נבנה אמון ויכולת לסמוך אחד על השני. אז נרקמים בינינו חוטים עדינים, רופפים וחלשים בהתחלה ושהולכים ומתחזקים עם הזמן, של קהילה מחויבת, ללא תקנון וללא חוקים פשוט מתוך האהבה וההכרות המעמיקה שאנחנו לומדים לרכוש זה לזה.

זה לא פשוט, ודורש השקעה של זמן, מאמץ והתכווננות, אבל מבחינתי לפחות, זה סוג הקשרים שהייתי רוצה לחוות סביבי.

אני בכלל לא רוצה לחשוב איך הייתי צולחת את התקופה הקשה שעברה עלי, ללא מעגל החברים הנהדר והתומך שיש לי פה באזור.

יש לי עוד הרבה שאלות פתוחות סביב הנושא המרתק הזה, והרבה פחות תשובות, אבל הרצון והכיוון ידועים, ולשם אני מקווה להתקדם כול הזמן.

חיבוק גדול יקרים, מאחלת לכולנו חיי קהילה פעילים J,

דבי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s