מכירת האוטו של סנדיה

היי יקרים מה שלומכם?

אצלי טוב, מתאוששת, מתחזקת ומקווה שעוד מעט אחזור לחיים נורמליים (אם יש כזה דבר בארצנו המשוגעת).

לפני כמה ימים אכלתי ארוחת צהריים עם ענת וסנדיה חברותיי במושב גן שומרון ולכל אורך הארוחה הטלפון שלהם לא הפסיק לצלצל. מסתבר שיום קודם סנדיה פרסמה את האוטו שלה למכירה וכמות המתעניינים הייתה גדולה. מדובר בסובארו ג'סטי קטנה ומהוללת ששירתה את סנדיה שנים רבות ועכשיו אחרי שאובחנה כסובלת משתי בוכנות דפוקות במנוע הוחלט לשחררה לדרכה.

סנדיה ענתה לכל הפונים שוב ושוב בסבלנות, הסבירה שהרכב ישן שהמחיר נמוך (1,000 שקל) כי יש בעיות במנוע, ואיך ניתן להגיע לראות את האוטו.

אחרי כל ההסברים הגיע בחור צעיר עם כיפה שחורה מלווה בחבר ורצה לקנות את האוטו. כרגיל כמו ישראלים טובים הם התחילו להתמקח, וללחוץ להוריד את המחיר. רבאק, המחיר כולה 1,000 שקל למה עוד להוריד? אבל זה כנראה בגנים של סוחרי המכוניות. בעוד הוא מדבר וסנדיה כמעט מסכימה איתו על 800 שקל, מתקשר שוב בחור ערבי צעיר שהיה איתה בשיחה על האוטו המדובר כבר מהבוקר ואומר שהוא בדרך אליה.

סנדיה נתנה גם לו הנחיות כיצד להגיע ואמרה לבחור הצעיר (נקרא לו משה לצורך העניין), כי יש קונה נוסף בדרך. משה שמע כי יש קונה נוסף בדרך וכי אולי הסובארו הקטנה לא תהיה שלו ושההוא עוד רחמנא ליצלן ערבי, ופתח פה, שאלוהים ישמור! מה פתאום את רוצה למכור לערבים!, כל הערבים שקרנים, הוא רק ירמה אותך, אסור לעשות עסקים עם ערבים, וטיעון המחץ, הרכב צריך להישאר בידיים יהודיות!! מה אני אגיד לכם, איזה חמור. מצא לו למי להגיד כאלו דברים, לסנדיה! פעילת שלום ומנחה של פעילויות שלום ומפגשי יהודים ערבים מזה שנים רבות, בדיוק האדם שלו צריך להגיד סיסמאות גזעניות ומטופשות כאלו. טוב, בזה הרגע הוזעקנו ענת ואני לעזרה, וניסינו ביחד להציג חזית איתנה. בינתיים הצעיר הערבי (שנקרא לו ג'מל) התברבר בכל כיכר שנמצאת בדרך ופנה בכל צומת אפשרית בדיוק לכיוון ההפוך ממה שהוסבר לו.

ואנחנו מחכים… נוצרה מתיחות לא נעימה כשמשה לא מתכוון כלל לפנות את האזור ומחכה בעצבנות שיבוא הקונה החדש. בינתיים כשקלט את הטעות שלו לנסות להניא את סנדיה מלמכור את הרכב לערבים, פשוט האשים אותה בחוסר הגינות משווע. חברים, להאשים פעילת שלום בחוסר הגינות זו כבר ממש הצהרת מלחמה, ואנו החלטנו לא לוותר בקלות!! במלחמה כמו במלחמה החלטנו שרק הביזנס קובע ושיקפצו כולם. מי שיציע יותר ייקח את הג'סטי הביתה.

סוף סוף ג'מל מגיע ואיתו באוטו עוד 3 ערבים צעירים! מה אני אגיד לכם נוצרה סיטואציה מהסרטים. 2 גברים ישראלים ימניים מצד אחד, 4 צעירים ערבים מצד שני, 3 נשים פעילות שלום באמצע וסובארו אחת קטנה שבכלל לא הבינה שבגללה כל המהומה!

טוב, מהר מאוד התלהטו הרוחות, הווליום עלה וכל אחד מהצדדים טען שהוא היה קודם ושזכותו לקנות את האוטו.

משה אמר שכל מה שג'מל יציע הוא נותן 200 שקל יותר, ג'מל מיד אמר שהוא מציע 4,000 שקל עבור הג'סטי (שלדעתי באותו רגע גבהה בכמה סנטימטר), והיה ברור למדי שאף אחד משניהם לא ממש יעמוד בהצעה שלו, ובעיקר הוא עסוק בלא לצאת פרייר מול הצד השני.

כל כמה דקות כשהווליום עלה, אנחנו הנשים השפויות צעקנו רגע רגע! ושקט שקט! תירגעו זה רק ביזנס, לא צריך להתלהם. ופעם אחת גם איימנו שנקרא למשטרה כשראינו שהמתח והעצבים עולים.

באחת הסיטואציות אני קולטת את ג'מל מתקרב למשה, מושך אחורה את הכתפיים, מרים את הראש (הוא היה גבוה ממנו וניצל את זה), מבליט את החזה, מותח את הצוואר, וצועק שהוא היה בעניין קודם!.

קוקוריקו! רק היה חסר שגם ינפנף בזנב והנה לפנינו קרב תרנגולים מושלם.

היה מצחיק, אבל גם מלחיץ כי היו רגעים שזה היה לא רחוק ממכות. מה אני אגיד לכם, גברים בעיקר בקבוצות, שרוצים לקנות אוטו ובעיקר לא רוצים לצאת פריירים מול הצד השני יכולים להיות לא ממש סימפטיים…

(מתנצלת מראש בפני כל חברי הגברים והאהובים. כל הכתוב לעיל ממש לא מתכוון אליכם J)

כבר היה ממש ברור שהג'סטי היקרה היא ממש לא הסיפור פה. ערבי מול יהודי, גבר מול גבר, (בעיקר כשיש גם נשים נוכחות), החום הלחות והקושי "להפסיד" לצד השני עם כל מה שהוא מסמל, הוא הקושי האמיתי.

בסוף, אחד מהצעירים הערבים היותר מבוגר ושפוי מביניהם ושעזר לנו כל הזמן להרגיע את הרוחות, הציע שמי שיקנה את הג'סטי יפצה את הצד השני על הוצאות הדלק שלו להגיע לשווא אלינו. זו מיד נשמעה לנו הצעה הגיונית ומשום שכבר ממש לא רצינו "לעשות עסק טוב" אלא יותר להפטר מהבלגן שיש לנו ליד הבית ולשלוח את כולם הביתה, הסכמנו מיד. ואז התחיל הוויכוח בכמה צריך לפצות. מיד נזרקו לחלל האוויר שלל מספרים והגזמות פרועות.

מסתבר שמשה הגיע מירושלים, ג'מל הגיע מאילת (לפי הזמן שלח לו להתברבר בדרך זה באמת לא היה רחוק משם), אחד רוצה את האוטו כבר מאתמול, השני משלשום, (האוטו פורסם רק יום קודם, אבל למה להכניס עובדות לוויכוח), בקיצור, גם על זה התווכחו לא מעט. בסוף סנדיה חתכה באסרטיביות.

ג'מל שילם לה 1,000 שקל עבור האוטו והיא נתנה 100 שקל למשה עבור הוצאות הדלק וכולם התפזרו.

סנדיה הלכה עם ג'מל והחבורה לדואר להחליף בעלות ואז כשלא היו גברים נוספים בעסק, הם התגלו כחבורה נוחה ונעימה שגילו לה שבאחד מההסתודדויות שנעשו בשלל הרכבים שונים, משה ניסה לעשות איתם יד אחת נגדה כדי להצליח להוציא ממנה את האוטו במחיר טוב.

מסתבר שכשרוצים לעשות קומבינה מותר לעשות עסקים עם ערבים.

מה המסקנות? אם אתם לא סוחרים ממולחים שיודעים ונהנים ללבות את האש בין שני בעלי עניין, אל תזמנו אותם ביחד!

זה אולי נכון מבחינת הביזנס, אבל קשה מאוד מבחינת העצבים.

ואם כן, אז לפחות תוודאו שהם שייכים לאותו צד של המפה הפוליטית ושיש מטף לכיבוי אש בהישג יד להרגעת הרוחות.

כל מעגלי השלום והסולחה שהיינו בהם בעבר, קטנים על היכולת להשכין שלום ולצאת בטוב בעימות בין שתי קבוצות של סוחרי מכוניות, ערבים ויהודים שנפגשים בחום ובלחות של אוגוסט, מסביב לג'אסטי אחת קטנה…

זה היה ממש לא פשוט והצלחנו. אז לדעתי מגיע לנו תיסלם גדול וממש לא מומלץ לנסות את זה בבית!

ושוב הגענו למסקנה שאנחנו טובות בלעשות שלום, אולי קצת פחות טובות בלעשות עסקים J.

חיבוק יקרים,

נשתמע,

דבי

סתיו מסיבה בחוף נחשולים

אהלן יקרים,

מה שלומכם? איזה כייף, הוא מגיע! הוא נמצא ממש ממש מעבר לפינה. ולא איכפת לי שתגידו שהוא דמות דמיונית, פיקציה, מופיע רק בחו"ל, לא קיים באמת בארצנו המזרח תיכונית, לא איכפת לי בכלל, הוא כמעט פה, הוא מגיע, קבלו אותו במחיאות כפיים סוערות!! הסתיו!!!

ראיתי כבר חצבים, כבר יש רוחות נעימות שמנשבות עלי מהשדה ממול, כבר קצת, קצת פחות חם והילדים חזרו ללימודים, אז איזה עוד הוכחות אתם צריכים?

כן אני יודעת, עוד יהיו ימים חמים, וספטמבר יכול להיות חודש חם למדי, אבל מבחינתי, תמיד כשאוגוסט נגמר יש איזה תחושת הקלה גדולה. כאילו הנה עשינו את זה, הקשה מכל כבר מאחורינו ואפשר לראות את הסוף. באופן בסיסי אני אומנם רגישה הרבה יותר לקור מאשר לחום, אבל אוגוסט לדעתי הוא חודש בלתי אפשרי שרצוי היה להוריד מהיומן שלנו מזמן.

בנושא הדיון האם יש או אין סתיו בארץ, אני רוצה להגיד שיש לגמרי והוא פשוט נראה אחרת מהסתיו היפה והצבעוני שיש באירופה או בצפון אמריקה. אנחנו צריכים פשוט להבין שיש אצלנו משהו אחר. אצלנו הסתיו חם ביום, אבל כבר קריר בלילה. יש בו חצבים, וחבצלות ורימונים ותאנים.

יש בו חגים, וסליחות ותחושה של התחלות חדשות. יש בסתיו שלנו ציפורים נודדות, וחולצות לבנות של חג. יש תוגה וגעגוע ועננים לבנים בשמיים. יש המון דברים נפלאים שהם הסתיו שלנו, שהוא פשוט שונה ואחר ממה שיש בחו"ל, אבל מבחינתי לא פחות יפה.

בשבת נסעתי עם חברים למסיבת הניצחון בחוף נחשולים. איזה חוף מקסים ויפה, ולחשוב שרצו לבנות על חלק לא מבוטל ממנו כפר נופש, איכס!

שלא לומר טמטום משווע וחוסר רגישות סביבתית שצועק לשמיים. לא הייתי מאוד מעורבת במאבק הזה, שגם אותו כמו בסיפור של חוף ניצנים, הובילה אישה צעירה שנמאס לה ופשוט אמרה די! עד כאן, זה החוף של כולנו ולא ניתן ליזמים שונים (במקרה הנ"ל מנהל מקרקעי ישראל) לעשות כרצונם בחופים ששייכים לכולם. הרבה אנשים טובים שמבלים בחוף הזה מדי שנה פשוט הצטרפו אליה למאבק שסחף רבים.

לפני כשנה היינו שם עם תעודות זהות לחתום על עצומה בנוכחות עורך דין מתנדב, וכל ההתנגדויות עם החתימות הרבות, צורפו לערער שהוגש לוועדה המחוזית. והנה שוב, זה הצליח!

ומי אמר שאנשי הסביבה הם נאיביים חסרי תקנה? עוד ועוד מאבקים סביבתיים זוכים בניצחון, וכל מקרה כזה רק מחזק את ההכרה של מקבלי ההחלטות שכבר אי אפשר לעשות מה שרוצים, כשהציבור ער יותר ויותר למה שקורה ומתנגד בכל דרך אפשרית.

הלוואי שכלל לא היה צורך בכל המאבקים האלו, כי מראש המתכננים, היזמים ומשרדי הממשלה היו מאמצים חשיבה סביבתית, אבל התהליך קורה, והלחץ הציבורי עובד, והתפיסה הסביבתית היא כבר לא משהו מופרך של מספר משוגעים לדבר, וזה מבחינתי כבר סיבה למסיבה!

היה שמח בחוף בשבת, בשעות החמות עוד הסתתרו רוב האנשים מתחת לציליות או במים, אבל כשירדו קצת הטמפרטורות התפתחה שם חגיגה שמחה וצוהלת עם מוזיקה מקפיצה והרבה אנשים יפים. אני עוד רקדתי מאוד בזהירות כאילו אני עשויה מזכוכית וגם התעייפתי די מהר, אבל היי, אני חוזרת לחיים! איזה כייף!

ובכלל לחשוב שהמאבק הזה הצליח והחוף היפה הזה נשמר זה כבר עשה לי מצב רוח טוב.

בדרך חזרה, כשטיפסנו על גבעות החול החוצה נתקלנו בערמה של שקיות אשפה מרוכזות. לא יודעת מה הנוהג שם עכשיו, בעבר מועצה אזורית כרמל לא ממש לקחה אחריות על החוף הזה ולא טיפלה בפינוי אשפה מסודר. האקטיביסטים שהיו שם ארגנו מספר מבצעי ניקיון גדולים בכול פעם מחדש כדי לשמור על החוף.

אני מקווה שעכשיו אחרי שעתידו ברור יותר, גם המועצה תפנה את האשפה בצורה מסודרת.

בקצה הדיונה למעלה ראינו שתי חבצלות חוף יפיפיות פורחות במלואן, מי אמר סתיו ולא קיבל?

צרפתי פה קישור למאמר שהתפרסם ב"הארץ" על המאבק והניצחון, מוזמנים לקרוא.

חיבוק יקרים,

ואל תדאגו, הסתיו ממש בפתח.

יום השנה לאבא

אהלן יקרים, מה שלומכם?

זהו, חזרתי אתמול לביתי בעין עירון אחרי חופשת הבראה נהדרת אצל אחותי, עכשיו אני שוב בביתי שלי מנסה להסתגל לחיים מחדש.

נשמע פשוט, אבל האמת היא שזה מעלה הרבה מחשבות ותהיות. מה עכשיו? אם באמת אהיה משוחררת מבעיות בריאות לזמן ארוך, אז מה עושים עם המשך חיי? אחרי כל כך הרבה זמן שבו כל מה שהעסיק אותי היה איך להבריא וכל האנרגיה שלי הופנתה לשם, נפער פתאום חלל שצריך למלא בתכנים אחרים.

לא שאני מתלוננת על כך חלילה, להפך, זה הרבה יותר נחמד לעסוק בדברים אחרים מאשר בבעיות בריאות, רק שזה מין משהו כזה שצריך לבנות מחדש. אז אני מנצלת את הזמן שיש לי עד להבראה מלאה כדי לחשוב מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה 🙂  למי שיש הצעות מוזמן לשלוח.

ביום שישי האחרון, היה יום השנה לפטירה של אבא שלי. כבר עברו שש שנים, זה לא נתפס לי איך הזמן עובר כל כך מהר. לשם שינוי הפעם התכנסנו כל המשפחה המורחבת ממש ביום הפטירה שלו ה-17 לאוגוסט. אני חושבת שזו פעם ראשונה מאז שנפטר שהעלייה לקברו הייתה ממש ביום הפטירה שלו. תמיד זה יוצא קצת לפני או קצת אחרי בהתאם למה שמסתדר לנו כמשפחה ובכפוף לכך שזה צריך להיות ביום שישי.

חם מאוד באוגוסט בכפר סאלד, ואחד הדברים שהכי זכורים לי מההלוויה זה החום המעיק שהיה. סלעי הבזלת פולטים חום כבד, הכול יבש מאוד וצהוב מסביב והעין מחפשת טיפה מנוחה, וכתם של ירוק להתנחם בו. כל הדרך לבית הקברות זמזם לי שיר בראש, "עצוב למות באמצע התמוז", איך שהוא נראה לי שזה לא סתם שהוא נפטר בימים הכי חמים של השנה.

אבא שלי היה איש גדול שסבל מאוד מחום. תמיד היה לו חם מדי, ואוגוסט ממש לא היה מהחודשים החביבים עליו. זה כנראה לא סתם שדווקא באמצע אוגוסט, בחום הגדול, הנשמה שלו התעייפה ועזבה. יום לפני מותו נחתמה הפסקת האש במלחמת לבנון השנייה, והוא כבר תכנן את החזרה לחיים הרגילים, לפני שדום לב פתאומי עצר הכול במפתיע.

היה רועש מאוד בכפר סאלד במהלך המלחמה. הפגזות מלבנון, וסוללות תותחים של צה"ל שהוצבו צמוד לקיבוץ ועשו רעש גדול כשהפגיזו חזרה. או כדברי אבא שלי: "זה עשה זץ גדול" היו לו כל מיני מילים מצחיקות שנאמרו במבטא ייקי כבד. זץ, ובוּמס, ובומבה, אוסף של מילים לתיאור שעות הפגזה לא מעטות שהוא חווה לאורך שנותיו בקיבוץ. אני זוכרת שביקשתי ממנו בתחילת המלחמה שיבוא עם אמא להיות אצלי בבית, איפה שההפגזות לא מגיעות.

תשובתו הייתה שאם במלחמת השחרור הוא לא עזב את הקיבוץ, וגם לא בשום מלחמה שבאה אחריה, הוא לא רואה שום סיבה לעשות את זה עכשיו. הוא נשאר בבית שלו וזהו! עם דגש על הבית, כי גם המקלט הקרוב ממש לא נראה לו כאופציה אפשרית.

יקה עקשן, אבל כל כך אופייני לו…

אהבתי לשמוע את הסיפורים של אבא שלי על תקופת החלוצים, הקמת הקיבוץ (כפר סאלד עלה לקרקע בשנת 1942), ימי האוהל, הפרימוס, הצנע וחצי ביצה קשה לארוחת הבוקר. התלות הבלתי נגמרת במקורות מים ותעסוקה בקיבוץ והכול תוך התמודדות בלתי פוסקת עם ההטרדות של הסורים שישבו לקיבוץ הצעיר ממש על הראש עד מלחמת ששת הימים. הוא ידע לספר יפה אבא שלי ואני מתגעגעת עד היום לארוחות הבוקר של יום שבת. אז היה זמן ושקט ואני, שאהבתי מאוד את הסיפורים שלו, הייתי מושכת אותו קצת בלשון ומהר מאוד הוא היה מפליג בסיפורים מפעם.

כשאני חושבת על התנאים הקשים שבהם הם חיו אז, זה ממש לא נתפס. היום זה לא נראה הגיוני שקבוצה של צעירים תחיה בתנאים קשים כל כך ובהתמודדות עם תנאי חיים כל כך הזויים. לגור באוהלים או בפחונים, בחום הקשה של הקיץ ובקור ובגשמים של החורף, תוך ההתמודדות הבלתי פוסקת עם בעיות בטחון, חום כבד, מלריה, קדחת, נחשים ועקרבים, מים,אוכל ופרנסה בכלל. והאידיאולוגיה החזקה שחיברה אותם לשם ושכמעט גרמה לכיליונם בימי הפילוג של התנועה הקיבוצית.

משוגעים, בחיי! מי חי היום ככה?!

וזה גורם לי לחשוב שאולי אם לדור שלנו שנולד לתוך המציאות המוגמרת, היה קמצוץ מהאידיאולוגיה והערכים שהובילו אותם, החיים שלנו פה היו נראים אחרת.

אני לא בעד הפנאטיות והטוטאליות של הקיבוצים של פעם, ממש לא, אבל כן חושבת שהערכים של פשטות, צניעות, והשאיפה ליצירה של חברה צודקת יותר, שאפיינו כל כך את דור ההורים שלי חסרים לי מאוד היום. נראה לי שהיום אנחנו מתביישים להגיד שאנו רוצים לחיות בחברה טובה יותר, ופחד, ציניות וחוסר אמון שזה באמת יכול לקרות, עוצרים אותנו מלפעול בכיוון.

דור ההורים שלי היה תמים ונאיבי והלך עם האמונה שלו. מאחלת לנו שנחזור להיות קצת יותר תמימים ומאמינים שאפשר ליצור פה משהו אחר.

חיבוק יקרים,

דבי

צלקות

אהלן אנשים יקרים, מה שלומכם?

טוב, בשעה טובה הוציאו לי את התפרים בעזרת אחות נחמדה ועדינה, שעליה צעקתי תיזהרי! עוד לפני שהיא נגעה בי בכלל.

אחרי שהסתכלתי על היצירה שמתנוססת על בטני, הגעתי למסקנה שאני יודעת מה היה חסר שם בחדר הניתוח, לא, לא עוד מוניטור ממוחשב, או מכונה למיפוי הקריזה של המנותח, סרגל! חברים, פשוט סרגל. בחיי אם הייתי יודעת שזה מה שיהיה חסר שם, הייתי מביאה אחד מהבית. כבר כשהייתי ילדה אבא שלי ז"ל היקה אמר לי שאם רוצים לסרטט קו ישר בין נקודה A לנקודה B משתמשים בסרגל!

איך שהוא האמת הפשוטה הזו לא הגיעה לחדר הניתוח. הצלקת על הבטן שלי נראית כאילו מניח פסי רכבת שיכור נסע מלמטה למעלה, דפק ברקס רציני ליד הקורקבן, עקף אותו מימין והמשיך כלפי מעלה עד שנגמר לו הדלק! מה אני אגיד לכם, לא משהו… יש לי רעיון איך לעשות את הדברים אחרת.

נניח שכמו שבא מרדים לדבר איתי לפני הניתוח ולוודא שהכול בסדר, היה מגיע גם אומן קעקועים, צייר מוכשר ונחמד עם קטלוג ציורים גדול. היינו יושבים ביחד, הוא היה אומר לי, תראי יקרה, בניתוח כמו שלך, החתך שעושים הוא בדרך כלל בגודל כזה וכזה, ממוקם פה ופה וניתן לשלב אותו במגוון של ציורים. אז היינו בוחרים ביחד מתוך הקטלוג אחת מהאופציות האפשריות ואיתן הייתי יוצאת מחדר הניתוח. הרי הייתי מורדמת כבר, לא?

אז זה בדיוק הזמן גם לשבץ את יצירת הפאר שעשו הרופאים בתוך קעקוע צבעוני ויצירתי שיפחית את גודל הנזק.

אני מצרפת פה טקסט מקסים ומעורר השראה ששלחה לי שירי חברתי היקרה.

חיבוק יקרים, ושתמיד יהיה לכם סרגל בהישג יד!

דבי

I am no longer afraid of mirrors where I see the sign of the amazon, the one who shoots arrows.

There was a fine red line across my chest where a knife entered, but now a branch winds about the scar and travels from arm to heart. Green leaves cover the branch, grapes hang there and a bird appears.

What grows in me now is vital and does not cause me harm. I think the bird is singing.

I have relinquished some of the scars.

I have designed my chest with the care given to an illuminated manuscript.

I am no longer ashamed to make love. Love is a battle I can win.

I have the body of a warrior who does not kill or wound.

On the book of my body, I have permanently inscribed a tree.

חיי קהילה

היי יקרים, מה שלומכם?

אני בבית, איזה כייף!!! שיחררו אותי מבית החולים ביום חמישי, ומאז אני נחה ומתאוששת "בבית ההבראה" המפנק של אחותי וגיסי בקיבוץ.

כרגע צריך רק לנוח הרבה ולתת לגוף לעשות את שלו. אך, כמה זה נפלא להיות שוב בבית.

הימים פה בקיבוץ וכול מה שעבר עלי בשנה האחרונה מעלים אצלי שוב את המחשבות על קהילה, חיים עם ובתוך קהילה תומכת, מה זה בכלל קהילה ואיזה סוג של שיתוף ותמיכה הייתי רוצה לחוות בחיי.

יש לי שתי דוגמאות קיבוציות קרובות לפני העיניים. הקיבוץ המקורי בו גדלתי, שעבר תהליכי הפרטה לא קלים ומחפש עכשיו את דרכו מחדש כמקום קהילתי שיש בו יותר מאשר רק בית לגור בו ומנגד הקיבוץ של אחותי שהוא עוד מין "שמורת טבע קיבוצית" כזו, שמתנהלת ע"פ עקרונות הקיבוץ של פעם.

כשנולדים וגדלים בקיבוץ, חיי קהילה זה משהו שנולדים לתוכו ומקבלים כעסקת חבילה עם כול שאר המציאות הקיבוצית מבלי לשאול עליו שאלות מיותרות. כשעזבתי לתל אביב אחרי הצבא, אני זוכרת את ההקלה וההרגשה הטובה שהרגשתי בהתחלה. איזה כיף! אף אחד לא מכיר אותי פה! את ההורים שלי, את האחים שלי, את הכלב שלי, ואת הפאשלות שעשיתי על הבמה בהצגת פורים של כיתה ג'. איזה אנונימיות מבורכת!

נהניתי מהחיים בעיר הגדולה, חיי קהילה לא הטרידו אותי, ולא ממש הבנתי בשביל מה הם טובים.

עם השנים, הנושא עלה אצלי שוב ומצאתי את עצמי בודקת ומתלבטת עליו לא מעט. נסעתי לקהילות שונות בעולם לראות איך הם עשו את זה אחרת.

הקהילה בפינדהורן שבסקוטלנד אחד מהכפרים האקולוגיים הראשונים שקמו ושיש בה חיי קהילה פעילים, קצת בדומה לקיבוץ המתחדש של היום.

קהילת תמרה בפורטוגל, שמנהלת חיי קהילה מחייבים ופעילים מאוד. שם הקהילה חיה חיים מאוד של יחד, עם עיסוק רב בהתפתחות אישית וקהילתית. יש את ההתלבטות עם קבוצת החברים הקרובה באזור פרדס-חנה מה זו קהילה בשבילנו, ואיזה סוג של מעורבות קהילתית היינו רוצים/צריכים.

במקביל אני עוסקת בנושא גם בפרויקטים המקצועיים שאני עושה. ומקדמת תכנון שמחבר את הקהילה לסביבת המגורים שלה. גם שם עולה השאלה כיצד יוצרים קהילה מעורבת, ואכפתית שיוצרת סביבה מטופחת ושחיה חיים אקולוגיים יותר.

נראה שלא משנה איזה תחום אני בודקת בחיי, הנושא הקהילתי תופס בו חלק נכבד.

לא נראה לי נכון או בריא או טוב, לחיות אחרת. משפחה גרעינית (אבא, אימא, ושלושה ילדים נניח) זה קטן מדי. כשאין את המשפחה המורחבת יותר מסביב, הלחץ והעומס שמוטל על ההורים בסגנון החיים המודרני של רובנו הוא פשוט לא הגיוני ובטח ובטח כול שאר האופציות של משפחות חד הוריות, אנשים שגרים לבד, זוגות ללא ילדים וכד'.

החמולה הרחבה כבר לא רלוונטית בחיים של רובנו ואולי טוב שכך, אבל ברוב המקרים עוד לא מצאנו את החלופה המתאימה. יש המון שימוש במונח "ישוב קהילתי" בתור הגדרה תכנונית לסוג של יישוב פרברי בו חיים אנשים בבתים צמודי קרקע בתוך רשת של רחובות משולבים, המבטיחים סוג של איכות חיים. המבנה התכנוני הזה לא מביא בהכרח לחיי קהילה, ולעיתים קרובות זהו אוסף של אנשים הספונים כול אחד מאחורי החומות שלו, ללא שום קשר אמיתי ביניהם.

וכבר אמר מי שאמר, "טוב שכן קרוב מאח רחוק" חיי קהילה בעלי ערך נבנים כאשר יש איזה שהיא מעורבות אמיתית שלנו בחיים אחד של השני.

כאשר האנשים שסביבי יודעים מה עובר עלי לטוב ולרע, כאשר אני מעורבת בחיים שלהם, ולוקחת חלק אמיתי בהם. כאשר יש שיתוף רגשי, אמיתי, כנה, שלא פוחד ולא מסתיר. כאשר נבנה אמון ויכולת לסמוך אחד על השני. אז נרקמים בינינו חוטים עדינים, רופפים וחלשים בהתחלה ושהולכים ומתחזקים עם הזמן, של קהילה מחויבת, ללא תקנון וללא חוקים פשוט מתוך האהבה וההכרות המעמיקה שאנחנו לומדים לרכוש זה לזה.

זה לא פשוט, ודורש השקעה של זמן, מאמץ והתכווננות, אבל מבחינתי לפחות, זה סוג הקשרים שהייתי רוצה לחוות סביבי.

אני בכלל לא רוצה לחשוב איך הייתי צולחת את התקופה הקשה שעברה עלי, ללא מעגל החברים הנהדר והתומך שיש לי פה באזור.

יש לי עוד הרבה שאלות פתוחות סביב הנושא המרתק הזה, והרבה פחות תשובות, אבל הרצון והכיוון ידועים, ולשם אני מקווה להתקדם כול הזמן.

חיבוק גדול יקרים, מאחלת לכולנו חיי קהילה פעילים J,

דבי