ארכיון חודשי: יולי 2012

בתים קטנים

היי יקרים מה שלומכם?

גל החום המבעס נרגע קצת ועכשיו חם "רק" כמו שרגיל בעונה. אל ייאוש עוד חודש וחצי זה משתפר. אני תמיד מרגישה שמאמצע ספטמבר הכול נהיה יותר קל.

אומנם גם אז עדיין חם אבל כבר יש חצבים, החופש הגדול נגמר, הלחות קצת יורדת ויש תקווה.

נשברו לי כמה כוסות שתייה במטבח והלכתי לחפש כוסות חדשים. אני גרה עכשיו בבית קטן יחסית קרוון של 45 מ"ר בשולי המושב מול השדות (איזה כיף!) רק ששטח האחסון מוגבל למדי, מה שמכריח אותי לחשוב טוב טוב לפני שאני קונה משהו חדש הביתה. בעבר גרתי כבר גם בדירת חדר על גג בגודל של כ-20 מ"ר במרכז ת"א, ואני זוכרת את התחושה הזו שמכריחה אותי להיות מאוד מסודרת ומדויקת. אי אפשר לקנות בגד חדש מבלי לדעת איזה בגד מפנה את מקומו בארון הבגדים פשוט מפני שאין מקום.

מעבר לעובדה שבתים קטנים בעלי חלל קטן ומוגבל הם אקולוגיים יותר וחסכנים יותר בניצול משאבים (קרקע, חימום, קירור, תאורה שטיפה וכד'), אני חושבת שמגורים בחלל קטן גורמים לנו לאיזה שהוא דיוק ובהירות מחשבתית. אי אפשר הכול, אי אפשר לצבור ולקנות ללא הגבלה, אי אפשר להביא משהו חדש הביתה ללא מחשבה מדויקת איפה הוא הולך לעמוד. כול התהליך הזה מכריח אותי להיות ברורה מאוד לעצמי, לחשוב פעמיים, האם אני באמת צריכה את זה? בשביל מה? האם זה הכרחי?

אפשר להסתכל על זה כמשהו מגביל, מבעס, מתסכל וחונק. אני מעדיפה להסתכל על זה כתהליך שמכריח אותי להיות מאוד מדויקת וחדה עם החפצים שמקיפים אותי, ולא למלא לבזבז חלל על חפצים לא שימושים.

שבארון הבגדים יהיה רק מה שאני באמת לובשת, שבארונות המטבח יהיו באמת רק הכלים של היומיום. עבורי ועבור החברים הקבועים שבאים להתארח. בארוחות רבות המשתתפים שעושים פעמים ספורות בשנה, אפשר להלוות כלי אוכל מהשכנים. זה תהליך שכל הזמן מחדד לי דברים, מנקה, מוריד שאריות מיותרות מפקס. בסופו של דבר זה גורם לי לשקט ודיוק בראש.

אין בבית חפצים מיותרים כל מה שנמצא, בשימוש. גם אין ממש חפצים שמשתמשים בהם פעם בשנה, כי את זה אני מלווה מהחברים או השכנים.

השאלה שמלווה אותי היא, מה אני באמת צריכה כדי שיהיה לי נוח, מה המינימום ההכרחי בשבילי לחיים נעימים וטובים.

אני יודעת שאני יכולה להסתדר טוב בחלל מגורים קטן יחסית כאשר יש גינה או חוץ כל שהוא שמפצה על כך. בדירת החדר הקטנה במרכז ת"א שגרתי בה בעבר, עשיתי גינת גג מופלאה שסיפקה לי ממש מקום מפלט ירוק באמצע העיר.

המושגים "קטן זה יפה" ופשטות מרצון" הם מושגים רווחים בשיח הסביבתי כבר הרבה זמן, ואני מנסה לחשוב איך מיישמים את זה ברווחה ובשמחה, לא בתחושת צמצום וחנק.

כדי שנוכל לעשות שינוי אמיתי באורח החיים שלנו ולהתאים אותו לקצב התכלות המשאבים בעולמנו, אנחנו צריכים ללמוד מה באמת חשוב לנו ולנסות ולהיענות לצרכים האמיתיים שלנו. לא לצרכים המקובלים, הנהוגים, הרצויים בחברה. דבר נוסף שתומך ביכולת לחיות בצורה פשוטה יותר היא מעגל קרוב של חברים, משפחה או קהילה איתה ניתן לשתף בעלות על כל אותם דברים שתופסים מקום ומשתמשים בהם רק מדי פעם, כמו סולם, מקדחה, אוהל לטיולים, סט גדול וחגיגי של כלים וכד'.

בכלל נראה לי שחיבור טוב עם האנשים שסביבנו יאפשר לכולנו חיים טובים יותר עם פחות חפצים ודברים שצריך לרכוש ולאחסן.

כמה אנחנו באמת צריכים בשביל לחיות טוב? אתם יודעים שמחקרים הוכיחו שמעל רמת הכנסה מסוימת לא גבוהה כל כך, לא היה שינוי ברמת האושר האישי של משפחה, גם כאשר נפל עליה פתאום כמות כסף גדולה. נראה לי שזה אותו דבר גם בחלל למגורים. בעצם אנחנו צריכים פחות ממה שנדמה לנו שאנחנו צריכים.

הרעיון הוא לזהות מה בדיוק אנחנו צריכים ולמלא את הצורך המדויק שלנו. אני למשל מאוד צריכה גינה, למישהו אחר חשוב מאוד המטבח ולשלישי חלל האירוח.

פשוט להיות מדויקים, ברורים וחדים עם הצרכים האישיים שלנו, ולשמוח בבחירות שלנו.

ומה עם הכוסות אתם שואלים? אז זהו, שמה שמצאתי והיה יפה בעיני, מכרו רק כסט של 4 ולי היה מקום רק לשתיים אז אני עוד מחפשת J.

צרפתי פה סרטון מדליק על דירת מגורים קטנטנה ומעוצבת שבעזרת חשיבה יצירתית מאפשרת את כול הפונקציות הנדרשות בחלל ממש קטן.

חיבוק יקרים,

דבי

כאוס בגן וכאוס בחיים

היי יקרים מה שלומכם?

גל החום הזה אמור להשתפר מחר, אז אל תאבדו תקווה!

הזיקית שמתארחת אצלי נעלמה למשך יומיים. חיפשתי וחיפשתי בכול זאת מדובר בזיקית, המומחית הגדולה להסוואות ואחרי שכבר התבעסתי קלות שהיא בחרה ללכת ולשחק במקום אחר, הינה היא שוב חזרה. הבוקר צפיתי בה בשעת ארוחת הבוקר שלה. זה פשוט מדהים לראות, אתם יודעים שאורך הלשון שלה הוא יותר מאשר כול אורך גופה (בלי הזנב)? היא פשוט יורה את הלשון במהירות מדהימה ותופסת את החרק האומלל מבלי שזה בכלל מספיק להבין מה נחת עליו. ואני שואלת את עצמי איך זה שהיא לא מתבלבלת לפעמים ויורה את הלשון האימתנית הזו כלפי דבורה או צרעה?

בהמשך ישבתי לי לקפה של בוקר מתחת לעץ הפלטופורום בקצה החלקה שלי שמביטה לשדות. עץ הפלטופורום ("שלטית מסופקת" בעברית, תלונות על השם המוזר מוזמנים להפנות לאקדמיה ללשון), פורח עכשיו באשכולות צהובים גדולים שמפיצים ריח מתקתק. הפריחה הזו מושכת אליה שלל של דבורים, זבובים, חרקים, פרפרים, ציפורים ושאר מעופפים, והחלל מתחת לעץ מלא כולו בזמזום וצפצוף מסוגים שונים ממש אורגיה של חיים ושמחה. ממול מקפצים להם כמה פשושים. אני מתה על הציפור הזו. כל כך קטנה, אבל קפצנית, רעשנית ועליזה. בשדה שמולי רואים הרבה פרפרים שמנצלים את ההזדמנות להתפרפר לפני השעות החמות, ואני מרגישה שכל העולם סביבי מלא חיים ואנרגיה.

בשביל לאפשר גן שיש בו הרבה חיים, הרבה ביקורים של בעלי חיים שונים, צריך להרשות לגן להיות קצת מבולגן. לתת לשיחים לגדול כך שיתאפשר סבך למסתור לבעלי חיים קטנים כמו קיפודים,זיקיות, לטאות וצבים. צריך לתת לפריחה של השיחים והעצים לבוא לידי ביטוי מלא ולא לגזום אותה בצורה מסודרת, כדי שתמשוך פרפרים, ציפורים וחרקים שונים. יש לאפשר לצמחים להתערבב קצת אחד בתוך השני ולא לשמור על גיזום מסודר ומדוקדק, בקיצור צריך לאפשר לגן קצת להתפרע, לחיות, להיות מבולגן.

בתחושה שלי גם בבתים שיש בהם איזה אי סדר נינוח, איזה בלגן קטן, אי שמירה על הקווים, נינוחות ומרופטות קלה, גם שם תחושת החיים גדולה יותר. ואני חושבת שכך זה גם בחיים שלנו או שלי לפחות. דווקא בתקופות של כאוס קל, של בלגן, כאשר אזור הנוחות שלי מאותגר, כאשר הדברים לא הולכים דווקא כמו שאני רוצה, אין סדר והתנהלות מתוכננת, דווקא אז תחושת החיות והאנרגיה גבוהה יותר.

אולי השמירה על הסדר המוקפד מדי בחיים שלנו, כמו השמירה על הסדר בגינה, דווקא מדכא ולא מאפשר את יצירת החיים?

אולי דווקא אותו בלגן קל, אותו סבך פורח הוא זה שמושך לחיינו את הפרפרים והציפורים?

את המתנות הקטנות שעושות לנו את הכול הרבה יותר עשיר, מגוון פורה וחי?

אולי הפחד הגדול שלנו מתקופות של כאוס, הפחד שאי הסדר יבלע אותנו, יטלטל אותנו, יערער את עולמנו הבטוח, בעצם לא מאפשר לנו ליהנות מהחיים ומהשינויים ומהצמיחה שמצב כזה יכול לאפשר?

חיבוק גדול יקרים,

דבי

תרבות הצריכה

היי יקרים מה שלומכם?

החום… החום… אני למזלי לא כול כל סובלת מחום (מהיתרונות הקטנים של הירידה הדרסטית במשקל) אבל הלחות הנוראית הזו זה לא כייף גדול.

מי אמר התחממות גלובלית ולא קיבל? אומנם יש ויכוח גדול בין המדענים האם יש או אין התחממות, ואם יש, האם זה אכן מעשה ידי אדם או לא, אבל נראה לי שכשחם לנו זה לא ממש איכפת… חברת החשמל צועקת לחסוך בשעות העומס, יש מדד אנרגטי למוצרי החשמל בחנויות, ונראה לי שלאט לאט אנחנו כולנו נפנים את העובדה שאי אפשר להמשיך להתנהל כ"עסקים כרגיל" ונצטרך לשנות את הרגלי החיים שלנו.

ככול שאני עוסקת יותר בנושאי סביבה וחברה כך אני מגלה שכאשר אני צריכה לקנות משהו באחת החנויות אני הולכת ומסתבכת.

לפני כמה ימים החזרתי מוצר כל שהוא לחנות אייס בגן שמואל. אחד מאותם מוצרים מצ'וקמקים שלא הייתי צריכה לקנות מלכתחילה ושהתקלקלו אחרי יומיים.

בגלל שהחזרתי את המוצר בלי האריזה המקורית, לא קיבלתי החזר כספי אלא זיכוי לקנייה בחנות. לא היה לי כוח להתווכח עם המוכרת והסתובבתי בחנות למצוא מה אני צריכה במקום. מה אני אגיד לכם, היה קשה! המון מוצרים באיכות גרועה, שאין לי מה לעשות איתם ובעיקר אין לי איפה לאכסן אותם בבית הקטן שלי.

הסתובבתי והסתובבתי והרגשתי מטופשת למדי בכורח הזה לבזבז את הזיכוי. בסוף מצאתי כמה דברים שאני לא מאוד צריכה, אבל בסדר.

ואז הלכתי לקנות את המוצרים שאני כן צריכה בחנות אחרת. הפעם הקפדתי יותר. גם לקנות בחנות מקומית ולא ברשתות המעצבנות האלה, וגם מוצר באיכות טובה יותר שיש לו "אבא". בקיצור בזבזתי כסף עבור מוצרים שאני לא ממש צריכה והוצאתי כסף בחנות אחרת עבור מוצרים שאני כן צריכה.

חשבתי על האבסורד של המערכת הצרכנית שכולנו שבויים בה. קונים דברים שאנחנו לא ממש צריכים, ברשתות זולות לכאורה, שעליהם אחר כך כולנו משלמים ביוקר.

עסק לא פשוט הנושא הזה. אני לא חושבת שאפשר להימנע מקניות בכלל, וגם לא בטוח שצריך, אבל נראה לי שחשוב שנהיה מודעים למה שאנחנו קונים ואיפה.

אני למשל מאוד אוהבת לקנות בחנויות יד שנייה. ביום שישי האחרון הלכתי עם חברה לקנות בגדים באחת מחנויות היד שנייה של פרדס-חנה.

חנות מדליקה כזו שהבגדים מסודרים בה יפה, ושיש תנאים למדוד בנוחיות. חנות יד שנייה זה לא אומר שזה צריך להיות אוסף מגובב של בגדים מושלכים בערמה.

היה נורא כייף, לדעתי מדדנו לה את כול החנות, בסוף יצאנו משם עם שפע של פריטים, ובעיקר עם הרגשה טובה.

ניסיתי לחשוב מהי קנייה נכונה בשבילי ומה פחות, וגיליתי שקניה טובה שנותנת לי תחושה נעימה היא קנייה שבה אני שמחה לתת את הכסף שלי למישהו שאני שמחה לתמוך בו ובכלכלתו. שמה שחשוב לי זה למי אני נותנת את הכסף שלי. האם לאחת הרשתות הגדולות ששם אולי הצלחתי למצוא דיל טוב, אבל פרנסתי שוב את אחד הטייקונים הגדולים, או שתמכתי במעשה הקנייה שלי באחד העסקים המקומיים שבהם אני מכירה את המוכר בשמו, ואני שמחה לתמוך בו ובפרנסתו. ניסיתי למפות לעצמי בראש רשימה של עסקים שאני נהנית לקנות אצלם ולאו דווקא בגלל המחיר, להפך לעיתים הם יקרים מעט יותר אבל מבינתי זה שווה.

חשבתי על הירקות האורגניים של מושב עופר שמוכרים בכרכור, על חנות הטבע הירוקה ועל  שתי הנשים המקסימות  שהקימו אותה. על חנות לחומרי בניין של נחמיאס שם תמיד אפשר לקבל יעוץ מקצועי ואמין לכול שאלה. במיוחד אם אתה אישה שעושה פרצוף תמים אז הם נחמדים במיוחד.

חשבתי על המוסך של יוסי במשמרות שנותן שרות אמין ואישי. על בית הקפה הטבעי של כרכור, על המכולת של אבי ועל המכולת של אהרון ועוד רבים וטובים.

זה לא תמיד פשוט לביצוע העניין הזה… במשך שנה כמעט חיפשתי בנרות ארון בגדים מתאים לבית הקטן שאליו עברתי. חיפשתי ביד 2 ובחנויות לריהוט יד שנייה באזור ולא הצלחתי למצוא את הארון במידות המתאימות. בסוף נשברתי וקניתי באיקאה. ארון נוח ופרקטי אבל בלי נשמה.

בעיני לקנייה של חפצים יד שנייה יש לא רק ערך אקולוגי וכלכלי אלא גם איזה נשמה יתרה שנובעת מהשנים  שעברו, מהמסורת, מהעיצוב של פעם, מהידיעה שאנשים אחרים כבר נהנו ממנו, מהנוחות וחוסר הרשמיות שחפצים ישנים וקצת מהוהים משרים על הבית.

עכשיו אני מחפשת דרך "ליישן" את החפצים החדשים שקניתי.

צרפתי פה קישור למאמר על "סלואו פוד" מתוך האתר המקסים "האט" slow  שמקדם תרבות חיים אחרת, מומלץ!

חיבוק יקרים, הישמרו מהשמש, תישארו בצל ואל תשתו מים אחרי אבטיח.

דבי

זיקית

היי יקרים מה שלומכם?

אני בסדר בסך הכול, חוץ מזה שפגשתי השבוע מומחה גסטרו נוסף שהסביר לי שוב שמצבי "לא משהו". עוכרי שמחות הרופאים האלו בחיי. מה יש, אי אפשר כבר לטמון את הראש בחול בשקט ולקוות שהכול יסתדר לו איך שהוא? זהו, אז כנראה שלא ואני צריכה להבין שאין לי בעצם אופציה אחרת ולתכנן איך ומתי לעשות ניתוח. אז התחלתי לבדוק על כירורגיים נחמדים שלא אוהבים לחתוך יותר מדי. אני מנסה לבדוק קודם כול במחלקה הכירורגית בהלל יפה, מקווה שיתנו לי שם מענה טוב, ואם לא אמשיך הלאה. זה נחשב ניתוח לא נדיר או מורכב במיוחד, אבל בכול זאת המחשבה על כך לא ממש ממלאת את ליבי בשמחה. מילא, נגיע לגשר נעבור אותו, ולכם כנראה מצופה "דבי בבית חולים" עונה שנייה. J.

בשבועות האחרונים אני מגדלת חיית מחמד חדשה, זיקית. טוב מגדלת זו קצת הגדרה מוגזמת יותר נכון אני מארחת בחצרי זיקית ירקרקה שהיא בעיני אחת החיות המקסימות והמדהימות ביותר שיש. יש לי בחצר שיח מנטה גדול. לא הנענע התרבותית המעודנת והמפונקת אלא מנטה או נענעת הנחלים כמו שקוראים לה. שיח גדול מלא בעלים ירקרקים חריפים, פורח עכשיו באשכולות פריחה לבנים, שמושכים אליהם המון זבובונים וחרקים.

את השיח הזה הפכה הזיקית לביתה בשבועות האחרונים. העלים מספקים לה הגנה עד שממש קשה להבחין בה ביניהם והכמות הגדולה של הזבובונים והחרקים שבאים לפריחה מספקים לה שפע של אוכל. צ'וצ'י הכלבה שלי נבחה עליה בהתחלה אבל אחרי כמה נזיפות הבינה שאסור ועזבה אותה לנפשה. עכשיו היא חיה לה שם בשלווה ואני צופה בה בשקט. חיה מדהימה!

חוץ מהעובדה שהיא מחליפה צבעים שכילדה הייתי בטוחה שזה פשוט קסם בלתי רגיל, כל ההתנהלות שלה מרתקת. היא לא זריזה כמו חרדון או שממית. מתנהלת לה באיטיות וקל לעקוב אחריה. היא שולחת רגל אחת קדימה לענף שממול, תופסת אותו בין שתי האצבעות, לא ממש אצבעות אבל הרגל שלה מחולקת לשני חלקים שמאפשרים תפיסה של ענפים. מעבירה בזהירות את המשקל קדימה, הענף הדק מתנדנד, בודקת אם הוא יכול לשאת את משקלה, מושכת את עצמה, והופ עוזבת את הענף האחורי שבו הייתה אחוזה ומתקדמת. ככה לאט ובאצילות היא מתנהלת לה מענף לענף, מגלגלת את העיניים הבולטות במין כדורים גדולים כמעט 360 מעלות מסביב ומסתכלת על העולם.

לי זה נראה כאילו היא מהרהרת וחושבת על משמעות החיים.

אבל! שלא תיטעו, כל ההתנהלות האצילית והאיטית הזו היא רק למראית עין, כי ברגע שנקלט לה הזבוב הנכון בטווח הראיה, נשלחת החוצה לשון ארוכה ומהירה כמו ברק, וטראח! היא צדה אותו.

הפער הזה בין ההתנהלות האיטית והרגועה שלה בתנועות מדודות ומחושבות לבין המהירות שבו היא צדה את האוכל שלה, מרתק!

ממש נשיונל גאוגרפיק אצלי בחצר. ואני חושבת למה בעצם המושג "הוא כמו זיקית" קיבל אצלנו קונוטציה שלילית כל כך. מישהו שמחליף את עורו ואת דעותיו על פי הצורך, מין פוליטיקאי כזה, מישהו צבוע, לא אמין לא החלטי.

איזה שטות, חיה כזו מדהימה שאנחנו משליכים עליה את הטיפשות האנושית שלנו.

חושבת מה היה קורה עם היינו קצת יותר זיקיות בחיים. אז למשל היינו מתנהלים בעולם בשקט ובאצילות, לא עושים רעש או רושם מיותר.

היינו מתאימים את צבע עורנו לסביבה ולא חושבים להתבלט שלא לצורך. היינו גמישים ונעים באצילות אלגנטית, שולחים מדי פעם לשון ארוכה, אוכלים כדי צורכנו ולא יותר מזה, ומסתכלים על העולם בזוית ראיה גדולה ורחבה של 360 מעלות כמעט ומהרהרים…

נשמע כמו מציאות שהייתה עושה לנו ולעולמנו רק טוב, לא?

חיבוק יקרים,

דבי

אני נכה? אני?!

היי יקרים, מה שלומכם?

התחלתי את מסעי בנבכי הביטוח הלאומי כבר לפני שלושה חודשים או יותר, כאשר הזמן שבו לא תפקדתי התארך והתארך, והבנתי שהפעם אין ברירה וצריך לעשות משהו בנידון. אז נכנסתי לאתר שלהם וניסיתי להבין מה אני צריכה ואיזה טפסים למלא. חיפשתי וחיפשתי וכל מה שמצאתי שהיה מתאים איך שהוא למצבי היה "תביעה לקצבת נכות כללית". ראיתי איך כל ההתנגדויות עולות לי, נכות?! אני?! לא יכול להיות… אני לא נכה!

נכה, נכים, נכות, מה זה בעצם נכה? אני רואה בדמיוני איש כזה מסכן, מוגבל, פגום, על כיסא גלגלים, משהו כזה שמרחמים עליו. אני רואה איך כל הסטיגמות עולות לי, איך השיפוט הקשה שיש לי כלפי המושג הזה לא מאפשר לי להגדיר גם את עצמי ככזו. יופי נחמה אני אומרת לעצמי, ממש נאור מצידך לחשוב ככה על נכים.

לא, זה לא שאני חושבת ככה, זה, פשוט… פשוט מה, פשוט שזה לא נתפס לי. אני גם נכה? לא יכול להיות… אז למה זה הטופס שהם רוצים שאמלא? אני לא נכה! אז מה את כן? שואל קול ההיגיון בראשי, אני חולה. חולה?, חולה זה מישהו עם שפעת, את כבר מזמן עברת את השלב הזה. צוחק עלי הקול המפוקח שבי.

נכה אני לא, בשום פנים ואופן לא! קשה לי להשלים עם ההגדרה הטעונה הזו.

יצאתי מהאתר מבועסת. עזבתי את זה לכמה ימים וניסיתי להתדיין עם הקולות שעלו לי בראש. קולטת את הסטיגמה הקשה, את המטענים הרבים שהמושג הזה מסמל בשבילי. רואה את פולחן הבריאות שהחברה שלנו כולה אחוזה בה, ואיך כל מי שאיננו עומד בקריטריונים מוגדר כנכה, כאחר, כפגום. כמישהו שצריך לרחם עליו.

קולטת את הבושה ואת המבוכה שיש בי להגדיר את עצמי ככזו…

נשמתי, נרגעתי, נכנסתי שוב לאתר, הורדתי את הטפסים הנכונים וניסיתי להתמודד איתם. או אלוהים כמה שזה לא ידידותי למשתמש.

בסופו של דבר נתתי לחברת "זכותי" להתמודד עם הבירוקרטיה בתקווה שהם יעשו עבודה טובה יותר ממני. תיזזתי בין כל מיני רופאים לאסוף את כול האישורים הנדרשים ע"פ הנחיותיהם הם אספו הכול, כתבו את התביעה ושלחו אותה בשמי.

ביום ראשון שעבר הוזמנתי לוועדה רפואית. הכניסה לביטוח הלאומי מוקפת בגדר שתוחמת את כל הרחבה הגדולה ואיש בטחון עומד שם ועורך בדיקה יסודית לכל הנכנסים,. כאשר מראש הוא מאפשר כניסה רק לאלו ששמותיהם מופיעים ברשימה שלו כמוזמנים לוועדה היום. אחרי הבדיקה המדוקדקת שלו, נכנסים דרך דלת נוספת ושם עוד בדיקה ביטחונית ושער עם גלאי מתכות. ממש כמו בשדה התעופה. חושבת איזה חוסר אמון ופחד מקרינים כל האמצעים האלו. איזה חוסר אמון יש בין המוסד הזה לבין האזרחים שאמורים להיעזר בשרותיו. פחד שמצריך את המערכת להגן על עצמה בכל כך הרבה עזרים ביטחוניים וחוסר אמון שגורם לנו המשתמשים, לתת את הטיפול בתיק שלנו לכל מיני אנשי מקצוע מתמחים, כי לבד הרי "לא נצליח להתמודד איתם".

בהמתנה בתור בקומה מינוס 3 של הבניין האווירה מתוחה. רואים לא מעט אנשים מלווים ע"י עורך דין (החליפות בשחור לבן מסגירות אותם בקלות) ויש תחושה של חוסר שקט ועצבנות. גם אני עצבנית.

כשקראו לי נכנסתי מהר והתיישבתי. הוועדה מנתה בסך הכול רופא אחד ומזכירה. הם מבקשים ממני לתאר את מצבי הבריאותי ואני קולטת איך אני מקמצנת במילים וחוסכת בתיאורים. כל כך הרבה שנים אני רגילה להמעיט בחומרת מצבי, להגדיר את עצמי כבסדר, להחליק, לצמצם בפרטים גופניים, עד שזה נעשה לי טבע שני ואין לי אפשרות להתבטא אחרת. שונאת את הצורך להתמסכן, לציין את הקושי, לפרט אותו בפרטי פרטים. פשוט לא יוצא לי מהפה.

מקווה שהרופאים שלי כבר תארו אותי בחומרה הראויה במסמכים השונים ויציגו תמונה ברורה יותר ממני. הוועדה הייתה קצרה, עם בדיקה גופנית שטחית ביותר. לא הייתה לי תחושת השפלה או משהו דומה כמו ששמעתי מאנשים אחרים. בעיקר איזה שהיא ענייניות והחלטיות פשוטה.

לי זה היה בעיקר מביך ולא נעים. לא נעים לעמוד בסיטואציה שבו צריך להוכיח שאני נכה כרגע. ולא משנה כמה פעמים אמרתי לעצמי ששילמתי במשך השנים כל כך הרבה כסף לביטוח לאומי ועכשיו מגיע לי. זה לא משנה, עדיין הסיטואציה הזו מביכה מאוד, ולא נעימה. תמיד עולה הקול הקטן הזה שחושש שאולי לא יאמינו לי, ולך תוכיח שאין לך אחות… ולי דווקא יש אחות.

אחרי כמה שעות קיבלתי הודעת ס.מ.ס שהמסמכים הוגשו. מין חידוש כזה בביטוח לאומי שכול פעם מעדכנים את התושב בס.מ.ס. גם תזכורת לוועדה קיבלתי כך וגם הודעה שיש החלטה וישלחו אותה בדואר. לזה אני עדיין מחכה.

שוב חושבת על השם הרע שהמוסד הזה קיבל והאם זה מוצדק. למה בעצם מוסד שמתוקצב מהמיסים שלנו ושאמור לשרת אותנו האזרחים בימים קשים, קיבל שם כל כך רע. האם זה בגלל שיש כל כך הרבה קומבינטורים במדינה שלנו ואנשי המקצוע הממונים על הכספים צריכים להיות חשדנים, או שזה בגלל שפשוט יש מדיניות מכוונת לשלם כמה שפחות ולעשות חיים קשים למי שבא לבקש כדי "שלא יתרגלו". לא יודעת. עוד לא הצלחתי לגבש החלטה ברורה, בעיקר בלט לי חוסר האמון והחשדנות שיש בין המערכת לבין התושבים שאמורים להיעזר בשירותיה.

מעגלי שירה בתל אביב

היי יקרים, מה שלומכם?

אתמול בערב היה אירוע בת"א שרציתי לנסוע אליו. מעגלי שירה מקודשת. תמיד כשאני ביום לא טוב עולה ההתלבטות, האם להוציא את עצמי מהמצב הדיכאוני הזה וללכת גם כשקשה, למקום עם אנרגיה אחרת, או לנוח, להירגע, ולפעמים גם לשקוע קצת  במה שיש. אני עושה פעם כך ופעם כך לפי הכוחות שיש לי.

הפעם החלטתי לנסוע בכול זאת, הרבה בזכות הידיעה שאני נוסעת עם חבר טוב (הרבה תודה דורוני) שיתמוך ויעזור במקרה הצורך.

 מה אני אגיד לכם, היה שווה!

מעגלי שירת תפילה באמצע כיכר רבין בת"א, עם 400-500 איש שיושבים מעגל בתוך מעגל ופשוט שרים ביחד! מקסים, פותח לב ומעורר השראה.

יצירה של תרבות אחרת. תרבות שמשתמשת במרחב הציבורי כמקום למפגש, לחיבור בין אנשים, ליצירה של ביחד, לחוויה תרבותית שלא צריכים לשלם עליה, וכסף לא מחליף ידיים. משהו אחר. היו שם יותר מ-20 מוזיקאים מוכשרים שניגנו בכלים שונים, שפשוט באו עם נכונות מלאה ולב רחב לנגן ביחד ולעשות מהפכה.

מהפכה של התודעה שמראה שאפשר גם אחרת. שמראה אפשרות לתרבות אחרת, שבאה עם לב פתוח ליצור חוויה וחיבור בין אנשים, בצורה הכי פשוטה ונקייה שיש. זו חוויה שהכרתי בעולם הפסטיבלים והשאנטי של פרדס-חנה ופתאום לחוות את זה בגדול באמצע כיכר רבין היה פשוט ענק.

שרנו, ורקדנו, והתחברנו לאנשים מסביב בפשטות ובשמחה. היה יפה לראות איך אנשים שסתם חצו את הכיכר בדרכם מפה לשם, נעצרו, הקשיבו, התפלאו ואז הצטרפו לחגיגה. סביב 10:00 בלילה עלה ירח גדול ומלא מעל הכיכר והוסיף עוצמה לחוויה. ראיתי איך כל הציניות שלי מתפוגגת, ואיך כול חומות ההגנה יורדות ואני פשוט מתמסרת ליופי הזה. קל לבטל את זה כאירוע הזוי של פריקים ורוחניקים אבל לדעתי לכל אירוע כזה יש עוצמה משלו ליצירה של תרבות אחרת.

תרבות שמטפחת את הביחד, את הנתינה, שלא שוקלת כול דבר בכסף, תרבות שמפקיעה מחדש את המרחב הציבורי ממודעות הפרסומת, הקניונים, שולחנות בית הקפה, החנויות, וכל שאר הסממנים של תרבות הצריכה, חזרה אלינו לאזרחים, לתושבי העיר. אנשים שרו ביחד, נפגשו, דיברו, נסעו באופניים מסביב, שיחקו בפריסבי, בקיצור סוף סוף כיכר רבין, כיכר ההפגנות והטנקים  של יום העצמאות, נהייתה כיכר שמחה, של כולם. מרחב ציבורי אמיתי.

לקראת סוף הערב הגיע אלינו איש שקיבץ נדבות וביקש מאיתנו כסף, דורון הציע לו חיבוק במקום, והוא קיבל בשמחה. היה מצחיק ונחמד לראות שהוא ממש מיד הסכים, גם הוא הושפע מהאווירה שמסביב.

והנה קישור לסרטון שמראה את האירוע עצמו.

והנה עוד סרטון מקסים שמראה התנהלות אחרת במרחב הציבורי, תזמורת מקצועית שיוצאת לרחוב, ומנגנת יצירה מפורסמת.

שימו לב למבטים התמהים, להפתעה של האנשים מסביב, ואז לחיוך שמתפשט, לשמחה. מקסים בעיני שתרבות של קונצרטים מעונבים יוצאת לרחוב ומאפשרת את החוויה הזו לכולם. המנצח בחולצת טריקו פשוטה, הנגנים מחיכים בפה גדול, והאנשים מסביב מצטרפים לשירה.

הלוואי שעיריית ת"א הייתה מטפחת סוג כזה של תרבות במרחב העירוני.

בהמשך בדקתי את השירותים מסביב לכיכר וגיליתי, שבבית הקפה בפינה הצפון מערבית השירותים נקיים ונעימים, ובחומוסיה בפינה הדרום מזרחית, לא משהו…

חזרנו הביתה שמחים ומלאים באנרגיה טובה,

חיבוק יקרים, דבי