ההפגנה, מותר לכעוס!!

היי יקרים,

ניצלתי  פרץ אנרגיה פתאומי נסעתי לסופ"ש בת"א, ובמוצאי שבת הלכתי להפגנה של המחאה החברתית. אני עוקבת מקרוב ובצורה פעילה אחרי המחאה החברתית כבר שנה והטריד אותי מאוד מה יקרה הקיץ הזה. בהתחלה היה נראה שהכול רדום ולא זז, ואז אירעו  מקרי האלימות של השוטרים כלפי המפגינים והשטח התחיל להתחמם. נראה שהאלימות המוגזמת שהופעלה כלפי המפגינים שיחקה לטובת הנושא החברתי וגרמה ליותר אנשים לצאת לרחוב.

היה מלא למדי שם בנקודת ההתכנסות מול הבימה. לא כמו ההפגנות הכי גדולות של הקיץ שעבר אבל כבר הרבה מאוד אנשים שהלכו בתהלוכה מסודרת מהבימה למוזיאון ת"א. כמו בקיץ שעבר גם היום היו הרבה שלטים שונים, מתופפים ומוזיקה אבל איך שהוא זה כבר נראה לי הרבה פחות תמים ושמח משנה שעברה. יותר מפוכח, יותר כועס.

בפינת הרחובות אבן גבירול וקפלן, ניסתה קבוצה של מפגינים להסיט את הצועדים לכיוון משרדי הממשלה, במקום להמשיך ישר למוזיאון כפי שהיה תוואי הצעדה המורשה. היה לי ברור שאם כל הגוש הגדול הזה היה פונה כאיש אחד בניגוד למסלול המוסכם וצועד למשרדי הממשלה, קומץ השוטרים שהיו שם לא יכול היה לעצור אותו. משהו בי צעק מבפנים, יאללה קדימה! לשבור את הסדר הטוב! לא להישאר במסגרת, ללכת להפגין איפה שבאמת צריך, ולא איפה שמרשים.

אבל הקהל, אוסף מופלא של חנונים. רבים בחולצות כחולות, סנדלים ומכנסיים קצרים, היה ממושמע להפליא וצעד במסלול המוסכם למוזיאון. כשהסתכלתי על הקהל הטוב הזה, השקט, הממושמע, נזכרתי בנאום המתלהם של מירי רגב שבו תיארה את תומכי המחאה כאנשים אלימים ואנרכיסטים והניגוד הזה בין הצעקנות של הנאום להתנהלות השקטה של רוב האנשים בהפגנה גרם לחשוב על מה זו אלימות, ומה זה ביטוי כעס לגיטימי.

זה אלים בעיני לקצץ בתקציב הבריאות ולגרום סבל לחולים, זה אלים בעיני לא לאפשר קצבת נכות הוגנת לנכים בישראל, זה אלים בעיני לקצץ במערכת החינוך ולגרום לכך שיש קרוב ל-40 ילדים בכיתה. את התוצאות של המעשה הזה רואים היום במעשי האלימות של הנוער.

זה אלים בעיני לא לתקצב כראוי את שרותי הכבאות ולגרום למותם של 44 אנשים ואלפי דונמים של חורש, זה אלים בעיני לא לפתור את סוגיית הפליטים וזה אלים מאוד כל ההתנהלות שלנו בשטחים הכבושים. כל אלו מעשים אלימים שנגזרו מאוסף של החלטות שנעשו ברשות, ע"פ חוק, ע"י לובשי חליפות ועניבות במשרדי הממשלה והכנסת. התוצאות של חלקן הם סבל רב ושל אחרות אובדן חיים ממש.

האם המסגרת החוקית, החליפה והעניבה וההסכם הקואליציוני עושים את ההחלטות האלו לפחות אלימות?

לצעוק מעל בימת הכנסת שתומכי המחאה הם אלימים זה פשוט לעג לרש ומגוחך ברמות שקשה לי לתפוס.

לדעתי, הגיע הזמן שנהיה קצת פחות נחמדים, והרבה יותר כועסים. אני לא בעד וונדליזם לשמו אבל אני כן חושבת שהמחאה הזו צריכה לצאת מתחום הנחמדות והסימפטיה ולהביא את הכעס האמיתי שיש לנו החוצה, לרחוב.

מה הגבול שעובר בין ביטויים של כעס ובין מעשי אלימות לשמה זו שאלה חשובה שצריך לבדוק. אבל כעס יכול להיות מנוע בעירה טוב וחיובי ליצירת שינוי ולא צריך לפחד ממנו.

לא צריך לפחד להוציא החוצה את התסכול, העייפות, הכעס, הייאוש וחוסר האונים.

יש להם מקום והם לגיטימיים לא פחות ממעגלי השירה והחיבוקים שגם להם מקום נכבד ביצירה של תרבות אחרת.

חזרתי הביתה מהורהרת ועצרתי לקנות פיצה, הפגנות תמיד עושות אותי רעבה…

חיבוק יקרים,

דבי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s